עם בוא האביב, הורי החליטו לשים את המגרש שלנו במכירה. גילם כבר השפיע עליהם, והבריאות לא אפשרה עוד לדאוג לגינה. בתי, שגדלה ילדים ועבדה במשרה מלאה, לא הייתה לה פנאי לסייע להם. זמן רב הם התלבטו, אבל לבסוף התקבלה ההחלטה.
בתי הבכורה, עדי, הרגישה הקלה לא תיפול עליה שוב העול. היה לה קשה למצוא זמן לעזור בעבודות הגינה, במיוחד כשנדרש לנסוע מחוץ לעיר. לא אחת אמרה עדי להוריה שימכרו את המגרש; במקומו יוכלו לרכוש חלקה קרובה לבית. היא לא רצתה להשקיע שעות בלקטוף ולהשקות. יותר מתאים היה מקום מרגוע להירגע, לקרוא ספר, לפיקניק קל. בשבילי, המגרש היה מקור לשימורים ולפירות.
סופי השבוע היו עוברים במהירות לעדי ולבעלה, יונתן. לא היה כמעט זמן למשק בית. יונתן עבד בעבודה שדרשה זמינות, אפילו בסופי שבוע. עדי ידעה היטב המגרש גרם ליותר טרחה ממנוחה. כמה ימים של חופש אחרי סוף שבוע שם היו מתקבלים בברכה.
עדי הייתה מרוצה מההחלטה. המגרש נמכר, ושנים אחדות עברו בשקט. לאחר מכן החלה להתגעגע חלמה על מקום רגוע, שבו תוכל להירגע בטבע. יונתן הציע לקנות מגרש חדש.
העבודה התייצבו, וסופי השבוע הפכו זמינים. היה אפשר לנוח בכפר, באוויר הצח וזה היה טוב לילדים. החליטו שלא ישקיעו בגידולים רק כמה עצים ושיחי פירות לילדים, שימלאו בויטמינים. הודיעו מיד להורים המגרש יהיה למנוחה בלבד, ללא ערוגות ובלי עבודות גינה. כולם אהבו את הרעיון. נותר רק לבחור חלקה מתאימה.
בדקו מספר הצעות, ולבסוף מצאו את המתאימה עם בית קטן ונאה, ועצים ושיחים. המוכר היה סבא. אלמן, שלא טיפל בגינה בעצמו, והחליט למכור.
הכול נסגר. עדי הייתה מלאה שמחה החלום התגשם. הבית יפה, מגורים בו, עדיין לא דורש שיפוץ. החליטו להתחיל בשיפוצים בקיץ וכך עשו.
השבוע הראשון עבר בשקט. אחריו החל סבא, שהיה הבעלים הקודם, להגיע לביקורים. הודיע מראש, בא לקחת את חפציו. איש לא התנגד. רק התחיל להתלונן תחילה על השיחים שעקירותם לחלוטין. היו יבשים. אחר כך על שושני הקאלה, שלא התאימו לעדי.
סבא טען שמעולם לא הייתה הסכמה כזו. הוא ואשתו שתלו שם שיחים, ועל עץ החמוציות לא רצו לוותר. כשהבחין שבמקום תותים נשתלו אבנים דקורטיביות, התרעם.
סבא עשה סיבוב בחלקה ומצא בכל פינה משהו להעיר עליו. יונתן, שנמאס לו, הסביר: שילמנו עבורה, ויש לנו זכויות. על פי החוזה, זה שלנו ואנו מחליטים מה יהיה כאן.
בחוזה לא נכתב כי המוכר יכול להמשיך להשתמש במגרש. אילו כך היה, לא היה נחתם. סבא עזב, אך למחרת שב, מחזיק שיח בידיים התכוון לשתול אותו במקום שושן.
יונתן שאל לפשר העניין וסבא הציע: “תחזירו לי את הכסף, ואני אשאר.” הם סירבו, אך סבא שתל את השיח בכל זאת. אחר כך הגיעה שכנה, נדהמה למצוא את המוכר הקודם. סבא התלונן בפני השכנה על עדי ויונתן, אך השכנה תמכה בזכותם לסדר את השטח כפי שיחפצו. רק שלא הצליחה להעביר זאת לסבא.
מאוחר יותר סיפרה השכנה שסבא הסתכסך עם כולם ברחוב. מאז שאשתו הלכה לעולמה, התנהגותו החריפה. לא ציפו לשקט הוא המשיך להגיע. השכנה הציעה לגשת למועצה כדי להסביר לסבא את המצב.
בשעה שהשיחה התנהלה, סבא הצליח לשתול שיח נוסף ועזב באין מפריע. אחר כך שב לקחת דברים נוספים, שינה משהו בשטח, ויצא שוב.
בבוקר, יונתן יצא לעבודה הוא עובד בחברת בניה. סיפר את הסיפור לעמיתיו, שהסבירו לו כי החלקה נמסרה עם “נדוניה”. למרות זאת, לא סירבו לעזור והתחילו לבנות גדר. סבא נעלם רק לכמה ימים. כששב, גילה שאינו יכול להיכנס יותר באופן חופשי.
סבא התרגז, ניסה להיכנס רגלי, ולבסוף פנה למועצה. שם כבר ידעו כי אינו מאפשר לבעלים החדשים לחיות בשלווה. אין לי מושג מה סיפרו לו, אך אחר כך הגיע רק פעם נוספת לאסוף את שאר חפציו.
