עם בוא האביב, להורים שלי עלה רעיון מוזר למכור את השטח שבבעלותם. הם כבר זקנים, בריאותם אינה מוצקה, ואין בהם כוח לטפל בגינה. הבת עסוקה בגידול הילדים ועבודה, לא נותר זמן לסייע. ההורים התלבטו הרבה, בסופו של דבר גמרו אומר.
הבת הבכורה, גילי, הרגישה הקלה: לא ייפגעו שוב. היה קשה למצוא זמן לעזור בגינת הירקות, במיוחד כשצריך לסוע רחוק מירושלים. לא פעם גילי אמרה להם שעדיף למכור אולי לקנות שטח קרוב לדירה שלהם במודיעין. היא לא רצתה לבלות את כל זמנה במלחמה בעשבים שוטים. מקום לשבת לקרוא ספר או לעשות פיקניק הוא עניין אחר. בעיניי, הגינה הייתה מקור לשימורים.
סופי שבוע עברו מהר, תמיד גילי ובעלה, נועם, בקושי הצליחו לסיים את מטלות הבית. בעבודתו של נועם, הוא יכל להיקרא לעבודה אף בשבת. גילי ידעה היטב הגינה הביאה יותר טרדות מאשר מנוחה. אחרי סופי שבוע שם, כמה ימי חופש היו מתקבלים בברכה.
גילי שמחה מהמכירה. השטח נמכר, השנים חלפו בנחת. ואז הגיע שעמום. גילי חלמה על שטח בו תוכל להירגע, לנשום אוויר, ולתת לילדים לרוץ חופשי. נועם הציע אולי נקנה שטח חדש.
העבודה התייצבה; בסופי שבוע ניתן היה לנפוש ביישוב קטן ליד טבעון, בין עצים וצל. לילדים זה היה טוב כמה עצי פרי ושיחים שיספקו ויטמינים. מיד הודיעו להורים השטח יהיה רק למנוחה: בלי גידולי ירקות ובלי עשבים. כולם אהבו את הרעיון. רק צריך לבחור את המקום.
בחנו הצעות רבות. לבסוף מצאו אחד עם בית נחמד ועצי תפוז ורימון. המוכר היה אדם מבוגר סבא אליהו. אלמנתו נפטרה, הוא לא טיפל כבר בגינה, ולכן החליט למכור.
הכל הוסדר. גילי הייתה מאושרת החלום התגשם. הבית היה יפה, אפשר היה לחיות בו, וטרם צריך שיפוץ. החליטו לשפר בקיץ, וכך עשו.
השבוע הראשון עבר בשקט. ואז סבא אליהו החל לבקר בתדירות משונה. הוא הזהיר: יבוא לקחת כמה דברים שנשארו. איש לא התנגד. רק שהוא החל להתלונן קודם על שיח הסנה שעקפו, כי היה יבש; אחר כך על “כלניות”, שלא נדרשו.
סבא טען, “לא כך סיכמנו” הרי הוא ואשתו שתלו את השיח מזמן, וצריך תמיד את הקרמלית. כשראה שעקבות התותים הפכו לאבנים דקורטיביות, התמרמר.
סבא ערך סיבוב על שטח הגינה בכל מקום מצא מה להעיר ולספוג. בסוף נועם התעייץ, בא ואמר: “שילמנו שקלים טובים על השטח הזה. לפי החוזה, זו הבעלות שלנו אנחנו נחליט מה יהיה כאן.”
הרי בחוזה לא נכתב שהבעלים הקודם נשאר להשתמש בשטח. אילו כך היה, לא היו חותמים. סבא הלך לו בכעס. אבל למחרת שב, שיח בידו, התכוון לשתול אותו במקום שיח הוורד.
נועם שאל מה קורה פה? סבא הציע להחזיר להם את הכסף, והוא יישאר בעל השטח. סירבו, אבל הוא בכל זאת שתל את השיח. באה שכנה, רותי, התפלאה לראות את סבא. הוא התלונן עליהם בפניה. רותי הסכימה שגילי ונועם חופשיים לעשות כרצונם אבל ניסיונות להסביר זאת לסבא עלו בתוהו.
רותי סיפרה אחר-כך סבא רב עם כולם ברחוב מאז שנפטרה אשתו, התנהגותו הייתה משונה במיוחד. ובעתיד לא צפוי לחדול הוא המשיך לבוא. רותי רצתה להזהיר, הציעה לפנות למועצה להסביר לסבא מה שקרה.
בעוד הם מדברים, סבא הספיק לשתול את השיח ולעזוב בשקט. שב אחר-כך לקחת דברים, עשה משהו בגינה, וכמו רוח נעלם.
בבוקר, נועם נסע לעבודה בחברת בנייה. שם סיפר את קורותיו. החברים אמרו: השטח התקבל עם “דמי חנוך”. עם זאת, לא סירבו לעזור עזרו להקים גדר. סבא אליהו עזב לכמה ימים. כשחזר, גילה שאינו יכול להיכנס לשטח.
התכעס, ניסה להיכנס, הלך למועצה. המועצה כבר ידעה סבא לא מאפשר לנשום. לא ברור מה נאמר לו, אבל מאז בא רק פעם אחת לקחת את חפציו האחרונים.
כך חלמתי בלילה, הכל התערבב: סבא שמתעקש לשתול שושנה, תותים שהפכו לאבנים צבעוניות, גדר שנבנית בחסות ענני אביב, ומועצה שמתערבת כמו מלאכים. עד שהקיץ נגמר, והצללים בגינה התגלגלו לרוח חדשה חינם, חופשי, מוזר ומלא דימיון.
