עם בוא האביב, אמא ואבא שלי החליטו שכדאי למכור סוף סוף את המגרש המשפחתי. שניהם כבר לא בדיוק צעירים, וכל גיבוי ביטוחי בעולם לא היה עושה אותם בריאים מספיק כדי לטפל בגינה. בתם, אני (כמה מפתיע) עסוקה עד מעל הראש, בין עבודה לבין גידול הילדים – הזמן שלי נדיר כמו חופשה בלי הוצאות, אז לעזור לא ממש יצא.
ההחלטה קרתה אחרי דיונים שנמשכו כמו פקק בכביש גהה. בסוף כולם אמרו זהו, מוכרים.
הבת הגדולה, יעל, כמעט התנשפה לרווחה נגמרו הקטנות והתחינות לכל שבת בין הגזע למשפך. זה לא פשוט למצוא זמן בין ריצות, והיה עוד נסיעה לרחובות (לא בדיוק מאה מטר מהבית). לא פעם הבהירה יעל שכדאי כבר למכור ולקנות משהו קרוב יותר, במקום להוציא את כל הזמן על עישובים והדברה. היא חלמה על פינת ספרים ומנגל, ולא על חמוצים ובישול לילדים.
גם בסופי שבוע, יעל ובעלה, נדב, הסתובבו כל כך עסוקים שאין להם אפילו רגע לכבס בגדים, והעבודה של נדב יכולה להיקרא תמיד אפילו בשישי או מוצ”ש. היה ברור ליעל שמגרש זה בעיקר מטרד ולא מנוחה, וכמה ימים לנוח אחרי “חופשת החול” לא היו מזיקים.
לכן, כשהאדמה נמכרה, יעל ממש שמחה. כמה שנים כולם נשמו רגוע. ואז הפתעה יעל התחילה להשתעמם. כל הזמן דמיינה גינה פרטית עם נדנדה ומנגל. נדב, שהיה אז במצב עבודה רגוע, הציע לקנות מגרש.
בעזרת מזל ישראלי, מצאו מהר מגרש טוב בפרברי תל אביב, עם בית קטן, כמה עצים והרבה פירות יער (כי הילדים הרי צריכים קצת ויטמינים, כמו שסבתא אומרת). הודיעו מראש להורים: אנחנו באים לנוח, לא לערוגות עגבניות. כולם אהבו את הרעיון, רק נשאר לבחור מגרש.
אחרי סיבובון בין הצעות, מצאו בית נחמד באבן יהודה. המוכר היה סבא דוד. אלמן טרי, שלא ממש התבדר מהגינה, החליט שזה הזמן למכור ולעבור לדירה עם מעלית.
העסקה נסגרה, יעל התרגשה חלום יהודי קלאסי: בית קטן, גינה, לא צריך שיפוץ, אפשר להתחיל חיים חדשים בקיץ. וכך עשו.
השבוע הראשון עבר בשלווה עד שסבא דוד התחיל לבקר. “אני רק בא להוציא את השטיחון והכיסא”, אבל מהר מאד התחיל להתלונן: למה העפתם את שיח השסק, ולמה זרקתם את הכלה (שיח, לא כלה עזבה רק שיח אישה זקנה). הוא טען שאין הסכמה הרי הוא ואשתו נטעו את השיחים, ותמיד צריך ורד ופטל.
סבא עשה סיבוב חצר, מצא מה להעיר על כל פינה עד שנדב התפוצץ: “שילמנו לך את הכסף, יש לנו טאבו אנחנו מחליטים!” אמר, ולפני שהספיקו להבין, סבא דוד עזב (רק כדי לחזור מחר עם שיח ביד ולשתול אותו במקום הוורד).
המבוכה עלתה כשסבא הציע להחזיר את הכסף ולקבל את המגרש חזרה. נדב ויעל אמרו, “לא תודה,” אבל כמובן, סבא שתל את השיח בכל זאת. אחר כך הגיע השכנה, רות, והתפלאה לראות את סבא במקום. הוא התלונן עליה, והיא אמרה ש”יעל ונדב מחליטים מה לעשות במגרש” רק שאי אפשר להסביר את זה לסבא דוד.
רות סיפרה מאוחר יותר שדוד רב עם כולם ברחוב מאז שאשתו נפטרה, והתחיל להיות קצת משוגע. לא כדאי לבנות על שקט הוא עוד יבוא. רות הציעה שנלך לוועד הבית ולדבר עם סבא בשקט.
כשדיברו, הספיק דוד לשתול עוד שיח ולעוף משם בשקט. הוא חזר תמיד לקחת משהו, לשנות משהו בחצר, ואז נעלם.
בוקר אחד נדב יצא לעבודה, וקולגה שלו מהקבלנות הסביר לו “קיבלת מגרש עם דורון, לא שותף.” אבל עזרו, התייצבו עם דפקטי, והתחילו לבנות גדר בטון. דוד נעלם לכמה ימים, וכשחזר הופתע למצוא את הגדר של גן עדן, ולא גישה חופשית למגרש.
סבא כעס וניסה להיכנס, אחר כך הלך לוועד הבית שאמרו לו בנימוס שסיים את תפקידו כפרופסור לגינה הזאת. מאז חזר רק פעם אחת, לקחת אחרון מהדברים, ושם זה נגמר.
וככה, סוף סוף, הפכנו להיות בעלי מגרש בלי חקלאי-על רק אנחנו, הילדים, נדנדות וספרים, בדיוק כמו שרצינו.
