עם בוא האביב, ההורים שלי התחילו לשקול למכור את חלקת הקרקע שלהם במושב. שניהם כבר לא צעירים והבריאות לא איפשרה להם לטפל בגינה. אני, הבת הבכורה, כבר מגדלת ילדים, עובדת, ואין לי זמן לבוא ולעזור. חשבו על זה לא מעט, אבל בסוף גמרו אומר בלבם.
נשמתי לרווחה אף אחד כבר לא ייעלב אם פחות אעזור. ממילא אין לי זמן לגינה, ובטח לא לנסוע כל שבוע עד המושב. אמרתי להורים לא פעם שכדאי למכור, ואולי בעתיד לקנות חלקה קרובה יותר לבית, שאפשר יהיה פשוט לנוח בה בסוף השבוע. לא התחשק לי יותר להזיע בכל שבת עם מעדר ביד. מדשאה קטנה, כמה עצים, פינה לקרוא בה ספר או לעשות פיקניק זה הרבה יותר מתאים לנו. אבל בשביל ההורים הגינה הייתה מקור לריבות ולבישולים לחורף.
הסופי שבוע עברו לי ולבעלי בלי אוויר לנשימה. אף פעם לא הספקתי לסדר את הבית כמו שצריך. וגם בעלי עבד בעבודה תובענית, שלפעמים דרשה ממנו להגיע למשרד גם בשבת. ידעתי טוב מאוד שחלקת האדמה גורמת לנו יותר כאב ראש מאשר מנוחה. כל יום גינה דרש עוד יום מנוחה אחרי.
לכן שמחתי כשהתברר שהחליטו למכור. החלקה נמכרה, והשקט חזר. כך עברו כמה שנים רגועות. ואז, התחלתי להתגעגע בכל זאת, תמיד חלמתי על פינה קטנה בטבע, רחוק מהעיר, שאפשר לנוח בה באמת. בעלי הציע ואולי נקנה חלקה קטנה, רק בשביל חופש?
סוף סוף גם בעבודה שלו נהיה יותר רגוע, והיה אפשר להעביר את הסופי שבוע באוויר הצח. זה גם טוב לילדים, חשבתי. סיכמנו שבחלקה החדשה יהיו רק כמה עצים ושיחי פירות לילדים בלי ערוגות, בלי לבלות כל שבת בגינון. הודענו להורים שזו הולכת להיות פינת מנוחה בלבד לא עבודה. כולם אהבו את הרעיון. נשאר רק לבחור חלקה מתאימה.
חיפשנו לא מעט זמן. בסוף מצאנו מגרש עם בית נעים, נטיעות מתאימות. המוכר היה סבא קשיש. אשתו כבר שנים איננה, וכבר לא היה לו כוח לטפל בגינה. לכן רצה למכור.
סגרנו עסקה, סידרנו מסמכים, ושמחתי נורא שהחלום מתגשם. הבית היה נעים, לא דרש שיפוץ מיידי. החלטנו בקיץ לשפץ ולהשקיע. בחופשה הראשונה נסענו כולנו והקדשנו את הזמן כולו לבית ולגינה.
השבוע הראשון עבר בשקט. ואז, התחילו הביקורים של הסבא שמכר לנו. הסביר מראש שהוא רק בא לקחת עוד כמה חפצים שהשאיר. הסכמנו, כמובן. רק שאז התחילו תלונות. תחילה היינו צריכים להסביר מדוע גזרנו שיח שנראה יבש. ואז, למה העפנו שיח של רימון, שהיה יבול יקר לאשתו.
הסבא טען שכלל לא כך סיכמנו, הרי עליו ועל אשתו עברו שנים עם השיח הזה. אז ראה שבמקום ערוגות התותים יש עכשיו ערימת אבנים. הסברנו שזה גן יפני, משהו דקורטיבי.
עבר סיבוב בכל החלקה, ובכל פינה מצא על מה להעיר. בסוף, בעלי איבד סבלנות והסביר לו קנינו את המקום, שילמנו עליו בשקלים, ועכשיו זו הרכוש שלנו. אנחנו מחליטים איך ייראה הגן ואיפה כל דבר ימוקם.
לא היה סיכום לפיו מוכר הקרקע יוכל להמשיך ולהשתמש בה. אם היה כזה, לא היינו קונים בכלל. הסבא עזב בזעף. אבל אחרי יום חזר שיח בידו, מוכן לשתול אותו במקום שהתפנה.
בעלי שאל למה הוא עושה זאת, ואף הציע להחזיר לו את הכסף והוא יישאר לגור ולתחזק את המקום. הסבא דחה את ההצעה אבל שתל בכל זאת את השיח. אחר-כך הגיעה שכנה שכנה, הופתעה לראות את הבעלים הקודם בשטח, ושמעה ממנו תלונות. השכנה הסכימה שזכותנו לקבוע איך ייראה המקום. אמרה שגם ניסתה להזהיר אותנו אחרי מותה של אשתו, האיש מסתדר עם אף אחד בשכונה, ולא צפוי שקט. היא הציעה לפנות לוועד המושב שידבר עם האיש.
בזמן הדיבור שלנו, הסבא כבר שתל שיח ועזב. אבל חזר שוב לקחת עוד משהו, ועוד פעם נכנס לחצר בלי לשאול.
למחרת בעלי נסע לעבודה. הוא עובד בחברת בניה בתל אביב. שיתף את החברים במה שעובר עליו. צחקו ואמרו, שהבית הגיע עם מוצרים נלווים. בכל מקרה לא השאירו אותנו לבד באו לעזור לבנות גדר. הסבא נעדר לכמה ימים. כשחזר, גילה גדר חדשה שמונעת ממנו כניסה חופשית.
קילל, ניסה להיכנס, ואז פנה בעצמו לוועד המושב. שם כבר הכירו את העניין, והסבירו לו שצריך לתת לבעלים החדשים להיות בשקט. אינני יודעת מה אמרו לו שם, אבל מאז חזר רק פעם אחת, סופית לקחת את מה שנשאר.
מכאן למדתי כשמשחררים משהו ישן, צריך לדעת גם להתנתק. כל שינוי קשה, בטח כשקשורים למקום או לעבר. אבל רק כשמבינים לתת מקום חדש לעצמנו, ולכבד את תחומי האחר אפשר לבנות שקט ורוגע אמיתי בחיים.
