עם בוא האביב, הוריי העלו את הרעיון להעמיד את הסוכה למכירה. הם היו כבר מבוגרים, ולבריאותם לא היה די כוח לטפל בגינה ובחלקת הירק. הבת רבקה גידלה את ילדיה, עבדה קשה, ולא מצאה זמן לבוא לעזור. הפנסיונרים התלבטו רבות, אך בסוף גמרו אומר בלבם.
הבת הגדולה, רבקה, נשמה לרווחה: לא תיעלב עוד מכך שאינה עוזרת בגינה. ממילא, היה עליהם להיסע דרך ארוכה. רבקה עודדה את הוריה לא פעם למכור. היא הציעה שבמקום זה אולי אפשר לקנות חלקה קרובה יותר לבית. רבקה לא רצתה עוד להשקיע את מרבית זמנה בניכוש עשבים. מקום מנוחה, בו אפשר לקרוא ספר ולערוך פיקניק, הוא עניין אחר לגמרי. להוריה, לעומת זאת, שימשה הסוכה מקור לקופסאות שימורים של ריבות וחמוצים.
סופי שבוע חלפו במהירות לרבקה ובעלה. לא נותר כלל זמן לסידורי בית. בעלה עבד במשרה שבה אף יכלו לקרוא לו גם בסופי שבוע. רבקה ידעה היטב שהחלקה גוזלת מהם הרבה מנוחה וגורמת יותר עייפות. אפילו לאחר חזרה משבת שלמה שם, היה נדרש להם עוד כמה ימים להירגע.
לכן שמחה רבקה מההחלטה למכור. הסוכה נמכרה. במשך כמה שנים חיו ברוגע. אך עם הזמן צפה בליבה תחושת ריקנות מסוימת. עדיין חלמה על פינה משלה, בה תוכל פשוט לנוח. בעלה הציע: “מדוע שלא נקנה חלקה משלנו?”
סדר העבודה שלו התייצב. עתה יכלו לצאת בסופי שבוע אל מחוץ לעיר ולנשום אוויר צח, ולילדים זה התאים. החליטו שיהיו נטיעות קלות: עץ או שניים ושיחי פירות בריאים לילדים יהיו ויטמינים טבעיים. כבר מההתחלה הודיעו להורים: הסוכה תשמש למנוחה בלבד, לא חריש ולא ניכוש. הרעיון הדליק את כולם. נותר רק לבחור את המקום.
עברו על שלל אפשרויות עד שמצאו אחת מתאימה סוכה נעימה עם שתילים חיוניים. המוכר היה סבא, אלמן שאשתו נפטרה והוא כבר לא טיפל בגינה. לכן החליט למכור.
הכל עבר בצורה מסודרת. רבקה התמלאה שמחה: חלומה התגשם. הבית שמיש, אין צורך בשיפוץ מיידי. החליטו לשפר אותו בקיץ. בחופשה, הקדישו את כל זמנם לסוכה.
השבוע הראשון עבר בשקט. ואז הסבא המוכר החל לבוא מדי פעם. הודיע שצריך לאסוף עוד דברים. לא התנגדנו. אך אז התחיל להתלונן. קודם ביקש הסבר למה הוצאנו שיח שהתייבש. אחר כך העיר על השיח שבשבילו ולרעייתו נטעו לפני שנים, ועכשיו הוצאנו. כשראה שבמקום תות שדה יש אבנים, נדהם זו הייתה גבעת נוי שקישטה את החלקה.
הסבא הסתובב בכל השטח ומכל פינה מצא על מה להתלונן. לבסוף, בעלי התעצבן ואמר: “שילמנו בשקלים טובים על המקום. לפי החוזה זה שייך לנו, ואנו נחליט מה יהיה ואיפה. אחרת, לא היינו קונים.”
הסכים הסבא, ועזב. אך למחרת שב הפעם עם שיח ביד! התכוון לשתול אותו היכן שהוציאנו את השיח שלו. בעלי ניגש אליו ושאל מה הוא עושה, ואף הציע: “נעביר לך חזרה את הכסף, תישאר כאן.” הסבא סירב, אך בכל זאת שתל את השיח.
אחר כך עברה שכנה, הופתעה לראות את המוכר. במהרה התברר שגם לה התלונן עלינו. השכנה תמכה בזכותנו לנהוג כרצוננו, אך הסבירה כי קשה להעביר זאת לסבא.
מאוחר יותר סיפרה שמאז פטירת אשתו, הסתכסך עם רוב השכנים, ותהיה עלינו עבודה הוא לא יפסיק להטריד. היא הציעה לפנות לוועד השכונה כדי שידברו עמו.
בעוד השיחה מתנהלת, הסבא כבר שתל את שיחו והסתלק. עוד מספר פעמים חזר, אסף חפצים, עשה משהו, ויצא שוב בדממה.
למוחרת, נסע בעלי לעבודה הוא עבד בחברת בנייה. סיפר שם את הסיפור, וחבריו גיחכו: “הרווחת חלקה עם נדוניה.” אבל לא סירבו לעזור, וביחד התחילו להקים גדר. בימים בהם הסבא נעלם, הוקמה לה גדר חדשה, וכששב, כבר לא היה יכול להיכנס כרצונו.
הוא התרגז, ניסה לעבור, ואז פנה לוועד. אלה כבר הכירו את הסיפור. אינני יודעת מה אמרו לו, אך מרגע זה בא רק עוד פעם אחת לקחת את שארית חפציו.
