שמונת השנים שחייתי עם בעלי לשעבר היו נראות לי, לכאורה, לחלוטין רגילות. חשבתי שיש לי גבר סטנדרטי ביד, אבל אז הגיע הגירושים, וכל הקליפות התחילו להתקלף. היום אני בעיקר משתעשעת מעצמי ששרדתי איתו כל כך הרבה זמן, אבל תכל’ס, טוב שנפטרתי מהסיפור הזה.
הכרנו שנה לפני החתונה, אז בסך הכול צברנו תשע שנים יחד. כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת, עברנו ימים של מהומות ופיוס, טוב ורע, קמפינג באוהל והרבה סלטים. חשבתי שהכול נורמלי, ככה כולם חיים גם ההורים שלי חוגגים כבר חמישים שנה יחד למרות שכל יום אצלם זה “הישרדות VIP”, אז הלכתי על המסורת.
גם לנו יש ילד בן מקסים בן שש. בזמן הגירושים היה בדיוק בן חמש. בעלי לא ממש התאמץ עם הילד טען שהוא עוד קטן, ואם אאגור לו סבלנות עוד כמה שנים, כשהילד יגדל, הם כבר יעשו ביחד פלייסטיישן ושניצלים.
גם בבית עזרה אפס. במקרה הטוב, הוא היה שוטף כלים פעם בשבוע וזורק את הזבל רק בפסח. למה? כי אמא שלו חינכה אותו שגבר ישראלי אמיתי לא נוגע בסיר, אלא אם כן יש חומוס בפנים.
ואם תהיתם, החמות ותק רב במניפולציות. ברוך השם שהיא גרה בבאר שבע ומגיעה לתל אביב רק שלוש פעמים בשנה, זה יותר ממספיק לכולם. כולה דרמה כאילו היא חברת הנהלה בדירקטוריון הבית ורק היא מבינה מה צריך לעשות. תוסיפו לזה את החוקים של סבא דוד משנות החמישים, ותקבלו מרקחת של ריבים בטעם פטה.
אבל מה שבאמת הוציא אותי מדעתי היה המנטרות של החמות שלי על “המפרנס והמתחזק”. מיותר לציין שאני זאת שנושאת כמעט את כל המשקל הכלכלי המשכורת שלי בשקלים מכניסה פי שלוש משלו. אז איך בדיוק קבעו מי צד המתחזק ואיך בוחרים את קוטל הדינוזאורים הביתי? זה נשאר בגדר תעלומה.
ובשנה האחרונה כלום עבודה. הארגון שלו איכשהו דיגדג תקווה בימי הקורונה, ובסוף טבע. פיטרו את כולם, והוא, כמובן, חיפש עבודה חדשה, ורק חיפש. פעם המשכורת לא מתגמלת, פעם המרחק רחוק, פעם הבוס לא נראה אמין. בינתיים, אני נרתמת כמגבת לחה, סוחבת שתי משמרות יום במשרד, לוקחת את הילד מהגן, ורצה הביתה לסיבוב נוסף.
הוא? שולח עוד קורות חיים. לא קורות ולא חיים. לא שוטף כלים, בקושי משקיע בלחפש עבודה. תסלחו לי על הציניות, אבל בבית שלי הוא תרם פחות מלחם יבש. כשהבנתי שכלום פה לא ישתנה, התחלתי במריבות, צרחות, דפיקות בדלתות ושנתי סופ”ש אצל חברות. קיבלתי אים אחרון, אבל הוא לא עשה כלום עם זה, חוץ מללטף את השלט של המזגן.
אז נמאס לי. ארזתי לו את התרמיל (וכמה גרביים), בעטתי אותו מהדירה אגב, הדירה של ההורים שלי, עוד מהחתונה והתחלתי בהליכי גירושין. הוא עוד ניסה לחזור, אבל יבשתי אותו כמו גרביים אחרי כביסה. פשוט לא יכולתי יותר לשמוע הבטחות ריקות.
התגרשנו, אבל הוא לא נרגע. עכשיו הוא והאמא שלו עושים לי שיימינג מרימים טלפון להורים שלי ומספרים סיפורים ועקיצות בשפע, כאילו אין להם אפליקציית טבע. אותי זה לא מעניין, אבל להגיד להורים שלי שהם אשמים קצת חוצפה. הם אנשים בני שישים פלוס, מה הם כבר צריכים את הטלנובלה הזו?
ואפרופו חוצפה, כשלא הייתי בבית, השתמש במפתח הגיבוי, נכנס ואסף לעצמו כמה “מזכרות”: לפטופ, מעיל, מיקרוגל וזהב. כמובן שאין לי קבלות, אז המשטרה מבחינתה יאללה, שתראי לו את הדרך החוצה. הייתי צריכה מיד להחליף את הבריח, אבל מי ציפה לזה?
אולם, הפאנץ’ היה במשפט המזונות. שם, פתאום, בלי הכנה מוקדמת, הוא ביקש בדיקה גנטית, בטענה שהוא לא בטוח שהוא האב. אני, בלי למצמץ, הסכמתי בשמחה: “אתה צודק, הוא בכלל לא הילד שלך”, אמרתי לו בפרצוף של פסיפלורה. החיוך של שניהם נמרח על הפרקט בבית המשפט. אולי שיקרתי, אבל שווה היה לראות את הפרצוף שלהם.
בסוף, הוא נמחק מתעודת הלידה, ואני רשמית חופשיה. קראתי סיפורים על אבות שממררים את חיי האימהות מאיימים, מנהלים קרבות. כאן הכל הסתובב על הראש, והוא השאיר לי מתנה ענקית בדרך החוצה.
אגב, הוא ואמא שלו בטוחים עדיין שהילד שלו כי הוא תמונת ראי שלו, אבל אני לא רוצה שהם יראו אותו, ועכשיו גם יש לי גושפנקא רשמית הם כלום ושום דבר. זכינו בשקט, לא צריכים מהם לא מזונות, לא שקל, לא כלום. תודה ושלום.
