במשך שמונה שנים חייתי בנישואין עם בעלי, האמנתי שהוא אדם רגיל, אבל ברגע שהתחלנו תהליך גירושין, יצא ממנו כל הרקב. היום אני פשוט נגעלת מזה שבכלל הייתי איתו כל השנים האלו, אבל מזל שנפטרתי ממנו.
נפגשנו במשך שנה לפני שהתחתנו. סך הכול היינו יחד תשע שנים. במהלך השנים האלה, כמובן שהיו עליות ומורדות, ריבים ואז השלמה, רגעים טובים ורעים. אבל תמיד חשבתי שזהו סדר החיים כולם חיים ככה. גם להורים שלי היו שנים מורכבות, אבל הם נשואים מעל חמישים שנה והכל ביניהם רגוע.
יש לנו גם ילד בן, היום הוא בן שש. בזמן הגירושין הוא היה בן חמש. בעלי מעולם לא עזר לי עם הילד, כל הזמן אמר שהוא עוד קטן, ושהוא יתחיל להשקיע בו רק שיגדל.
גם בבית הוא כמעט לא עזר. גג היה שוטף כלים ומוציא את הפח. אמא שלו גידלה אותו עם השקפת עולם שמטלות הבית הן עניין של נשים גבר לא צריך לגעת בזה.
החמות שלי סיפור בפני עצמו. ברוך השם שהיא גרה בעיר אחרת ומגיעה אלינו שלוש פעמים בשנה. זה מעל ומעבר בשבילי. כל פעם שהיא הגיעה, רק התחילו ויכוחים כולם הולכים לפי השיטה של בעלי, ואז מגיעה אמא שלו עם חוקים ישנים מהבית של סבא שלה, וכל המשפחה שוב בתוך בלגן.
הכי עצבן אותי המשפטים של החמות על “מפרנס ומחזיק משפחה”. לאורך כל הדרך מי שפרנסה את המשפחה הייתי בעיקר אני; המשכורת שלי הרבה יותר גבוהה מהשכר של בעלי. אי אפשר לדעת בכלל מי אמור “להוביל את הבית” לפי הכללים הישנים אני כל הזמן גררתי לבד.
ובשנה האחרונה בעלי גם כמעט ולא עבד. בתקופת הקורונה עוד נראה היה שהחברה שלו מחזיקה מעמד, חשבתי שעברנו את הגרוע מכל, אבל התבדיתי. העסק נסגר, כולם פוטרו. בעלי התחיל לחפש עבודה חדשה.
הוא לא מצא משהו שמתאים המשכורת לא מספיקה, העבודה רחוקה, אין לו מספיק ניסיון, המעסיק חשוד… בקיצור, הוא רק דפדף בין מודעות דרושים ואני הרמתי את המשפחה במשמרת כפולה גם בעבודה, גם להוציא את הילד מהגן ולרוץ הביתה להתחיל את המשמרת של הבית. בעלי, כמובן, לא מסוגל לעזור לי עסוק ב”לחפש עבודה”, שולח קורות חיים, מתראיין.
ובפועל, בשום מקום לא מצא משרה שמתאימה לו. לא עוזר בבית. ברור שלא הייתי מרוצה ממצב כזה. התחלתי להתווכח, התפוצצתי עליו, התעצבנתי, יצאתי באמצע הבית ישנתי אצל חברות. שמתי לו אולטימטום, אבל הוא לא ניצל אותו.
בסוף הבנתי שנמאס לי, ארזתי לו את הדברים, העפתי אותו מהדירה שלי שקיבלתי במתנה מההורים עוד לפני החתונה ותבעתי גירושין. כמה פעמים הוא ניסה לחזור אליי, אבל הגעתי למצב שכל כך עייפתי לא האמנתי לשום מילה שלו או להבטחות שלו.
התגרשנו, ולמרות הכל, עד היום הוא לא נרגע יחד עם אמא שלו הם שופכים עליי בוץ בכל מקום. העובדה שהתייחסו אליי כמו אחרונת… מול כל המשפחה שלו, כבר לא מזיזה לי לא אכפת לי מהם. אבל זה שהוא מתקשר להורים שלי ומספר להם סיפורים רכילותיים, זה קשה לי. הם מבוגרים, לא צריכים את כל הכאב ראש הזה.
בנוסף, כשלא הייתי בבית, הוא פתח את הדלת עם המפתח שלו ולקח לי את הלפטופ, מעיל, מיקרוגל ותכשיטים מזהב. כמובן שאין לי קבלות על כלום, אז לא היה לי מה לפנות למשטרה. הבנתי שאולי זה היה טיפשי הייתי צריכה להחליף מיידית צילינדר, אפילו לא עלה בדעתי שהוא יעשה דבר כזה.
אבל ההפתעה הכי גדולה הייתה כשהגענו לבית הדין בנושא דמי מזונות, ובעלי הודיע שהוא דורש בדיקת אבהות, כי הוא לא מאמין שהילד שלו. כמובן שסירבתי לבדיקה ואמרתי שבאמת, הוא לא האבא מה שהשאיר את שניהם, אותו ואמא שלו, המומים. אולי לא אמרתי את האמת, אבל פרצוף ההלם שלהם היה שווה את זה.
בסוף, פסק הדין הורה למחוק את שמו של הגרוש מתעודת הלידה של הילד, ואני יצאתי חופשיה באמת. קראתי סיפורים על “אבות” שלא נותנים לאמא אפילו לצאת עם הילד, מאיימים ושולטים בהן. לשמחתי כאן הכל נשאר אצלי הגרוש עשה לי מתנה גדולה.
אבל הוא ואמא שלו יודעים טוב מאוד שהילד דומה לו כמו שתי טיפות מים אבל אני לא רוצה שהם יראו אותו, ולפי החוק, עכשיו יש לי זכות מלאה לא לאפשר להם שום קשר. הם רק הרוויחו את זה ביושר. אני לא מחפשת מהם שום עזרה לא רוצה שום מזונות ושום דבר.
