שלום חבר, לא מזמן פגשתי ברחוב אישה שצעדה עם בתה בת שנה וחצי, נראתה שקועה במחשבות ולא הבחינה כלל במה שקורה סביבה. הייתי צריך לקרוא לה בקול כדי שתבחין בי. ברגע שראתה אותי בתחילה הייתה שמחה, אבל כמעט מיד חזרה להבעה אדישה ולא מובנת. שאלתי אותה מה קרה, והיא החלה לספר לי את כל הסיפור על הבעיות במשפחה שלה.
הם התחתנו מאהבה. תקופת האירוסין הייתה מלאה בחיזורים ורגעים של זוגיות נעימה. אחרי החתונה, בעלה ממש נשא אותה על הידיים. שניהם השתדלו לשמור על שלווה והבנה, גם כשדרכיהם נפרדו מעט.
כשהבת שלהם נולדה, הכול השתנה מהקצה אל הקצה. הבעל הרגיש לראשונה באמת מה המשמעות של להיות אבא והוא לא ממש אהב את זה. הוא עבד מהבית, והילדה, שהייתה בוכיה ורעשנית, הפריעה לו כל הזמן. כמובן, רוב אחריות הטיפול בילדה נפלה על אשתו, אבל גם אותה האשים מדי פעם “שהיא לא מסתדרת”.
הבעל הבין שאשתו בחופשת לידה וההכנסות המשפחתיות ירדו משמעותית, וניצל את המצב כדי להעמיס עליה את כל הטיפול בילדה. אחרי תקופה, הוא דרש ממנה שתחזור לעבודה, ושאחד מסבא או סבתא ישגיח על הילדה.
הוא לא קיבל אף הסבר ממנה שסבא וסבתא אינם מתאימים לטפל בבייבי כל כך קטנה, כי העיקר בעיניו היה להכניס עוד שקלים הביתה. הוא בדק את כל האפשרויות, כולל פעוטונים עד השעות המאוחרות, העיקר שהוא עצמו לא ישגיח על הילדה. מאותו רגע, הפסיק לתת לה כסף לקניות, קונה בעצמו בטענה שהיא מבזבזת יותר מדי על שטויות, במקום לחסוך.
היא התחילה לצאת מהבית יותר, לקחת את הילדה לפארק או לגינה הציבורית ולמנוע מעצמה לשהות יחד איתו.
החברה, מלאת דאגה, שאלה אותי מה עליה לעשות ולא היו לי תשובות. התגרש? לא בא בחשבון. היא, למרות הכול, מאוד אוהבת אותו ומתקשה להיפרד. בנוסף, הבת רק מתחילה לגדול והיא לא רוצה לפרק את המשפחה כדי שהילדה תזכה לגדול עם שני הורים. היה גם נמאס לה להרגיש אשמה על כך שאינה מביאה כסף, דבר שלא היה כלל בשליטתה.
כשנפרדתי ממנה, לא ידעתי מה לומר מלבד הכללות כמו “תהיי חזקה”, “הכול יסתדר”, “החיים משתנים”. אני באמת מקווה, מכל הלב, שזה מה שיקרה.
