במשפחה שלנו היו שתי בנות: אני ונעמי. אבל לא צריך תואר ב”תקשורת במשפחה” כדי להבין שנעמי הייתה בת החביבה על ההוריםהם אפילו לא ניסו להסתיר את זה. ההעדפה הזאת התחילה עוד כשהייתה ילדה קטנה; היא תמיד קיבלה את הטוב ביותר בכל דבר, ואני? קיבלתי את מה שנשאר, כזה בסוף החבילה. נעמי בכלל דמתה להורים שלנו, יפיופה אמיתית, מהסוג שמצטלם טוב בפלאפון של אמא, ואני… אני דומה לדוד יוסי מצד אבא, שלא בדיוק משדר ‘דוגמן על’. הם אפילו לא חסכו במיליםהיו קוראים לי “המכוערת” בלי שום מבוכה.
אחרי שסיימתי את התיכון, ההורים קנו לנעמי דירה בתל אביב והתחילו שיפוץ רציני. אני, מנגד, נשלחתי לגור עם סבתא שלי בדירה שלה במבשרת ציון, עם שלושה חדרים וספה ישנה, כשהם בטוחים ששם יהיה לי טוב. בדיוק אז סבתא חלתה קשה, ואני הייתי רצה הביתה אחרי בית ספר כדי לטפל בה ולוודא שלא אוכלת חטיף במקום ארוחת ערב. סבתא סיפרה לי שהיא רוצה להוריש את הדירה להורים שלי, ואני שוב ושוב ביקשתי עזרה מההורים, כי ממש קשה להסתדר לבד עם מבוגרת חולה. הם כמובן ענו שהם עסוקים בדירה של נעמיכי למי יש זמן לעוד ילד?
לפני שסבתא נפטרה, היא סיפרה לי שהיא חסכה סכום כסף לא קטן, והיא רוצה שהוא ילך אליי בלבד, ושלא אגלה את זה להורים. כדאי לי, היא אמרה, לקחת את הכסף ולברוח. אחרי ההלוויה, ההורים התחילו לחפש את הכסף כאילו הם באיזה משחק ‘מחפשים את המטמון’, הרימו כל ספה, בדקו בין הקריות, אבלהפתעות!לא מצאו כלום.
עד אז כבר קניתי דירה משלי עם שני חדרים ביד אליהו והתחלתי לשפץ. למרות זאת, עוד גרתי בדירה של סבתא. חודשיים עברו, וההורים הודיעו שבכוונתם להשכיר את הדירה כי נעמי צריכה עזרה כלכלית, בגלל אחותהזה אנישלא מסתדרת. שאלתי אם אוכל לקבל דירה משלי, הם גיחכו וטענו שאני כבר גדולה ועכשיו תור שלי לדאוג לעצמי. אז דאגתי. כשהדירה שלי הייתה מוכנה לשיפוץ, עברתי לגור בה, מצאתי אפילו חברהקשר היה באמת רציני. ברגע שההורים גילו שיש לי דירה משלי, הם קראו לי גנבת בלב שלם.
נמאס לי מהעלבונות החוזרים, אז פשוט אמרתי להם שיסתדרו לבד וניתקתי איתם קשר. תדמיינואפילו בסדרות ישראליות אין כזה דרמה, רק שבאמת.
