לאורך זמן שתקתי וסבלתי את אמי – אבל אירוע אחד שינה את הכל

כשהייתי בן שבע עשרה, אבא שלי נפטר. אמא שלי עבדה קשה בשני עבודות, ולא הרוויחה הרבה. חסכנו כל שקל שיכולנו. בבית שלנו היו פירות וממתקים רק בחגים. לא העזתי לבקש ממנה כלום. ניסיתי להרוויח בעצמי את מה שצריך. יש לי אחות צעירה ממני. יחד עם אמא השתדלנו לעשות כל שביכולתנו כדי שהיא לא תרגיש שהיא פחותה מאחרות.
לצערי, מותו של אבא לא היה סוף הצרות במשפחה שלנו. אמא שלי אושפזה בעקבות שבץ מוחי. מאז לא הצליחה לעמוד על רגליה. היא קיבלה קצבת נכות, אבל הכסף הזה היה רחוק מלהיות מספיק. לא היה קל, אבל ניסיתי להאמין שיהיה טוב יותר.
נאלצתי לעזוב את הלימודים, כי מאז אני הייתי המפרנס היחיד בבית. היה קשה מאוד לסעוד את אמא החולה ולטפל באחותי. אנשים רבים הציעו עזרה, אבל אני סירבתי. לפני המחלה, אמא שלי הייתה אדם נעים וישר. אחרי השבץ היא השתנתה.
בהתחלה התלוננה כל הזמן על הגורל שלה, ואחר כך עלי ועל אחותי. לא בישלנו מספיק טוב, לא ניקינו כמו שצריך, או שבזבזנו יותר מדי כסף על עצמנו.
ניסיתי לא לשים לב לדיבורים האלה. ידעתי שהיא חולה ויכולתי להבין אותה. אבל כאב לי לקבל ממנה יחס כזה. עשיתי בשבילה הכל, והיא לא העריכה את המאמץ שלי. חברים דחקו בי להביא לה מטפלת ולמצוא עבודה טובה יותר. הייתה לי אפשרות להרוויח הרבה יותר, אבל לא יכולתי להשאיר את אמא שלי ככה. איך אני יכול? אמא שלייש לה שתי בנות, ומה פתאום מישהי זרה תטפל בה? לא מסוגל לעשות את זה.
התלונות שלה התחילו להיות יותר ויותר קשות. כל קנייה הכי קטנה שלנו הייתה סיבה לנזיפה, למרות שחסכנו בכל דבר אפשרי.
הרבה זמן שתקתי והייתי סבלני. אבל מקרה אחד שינה לנצח את הגישה שלי כלפיה.
חלויתי. הראש שלי כאב, הייתה לי חום, שיעול.
בקושי הצלחתי לישון כל הלילה, ובבוקר החלטתי ללכת לקופת חולים. אחותי ראתה כמה רע לי. התארגנה לבית הספר, חיבקה אותי וביקשה שלא אדחה את הביקור אצל הרופא. אבל אמא, כמו תמיד, אמרה שאין לי שום צורך בטיפול. הגוף שלי צעיר, הוא יתמודד לבד. והיא, לעומתי, במצב הרבה יותר קשה. היא צריכה את הכסף יותר ממני. עכשיו אבזבז את כל הכסף על בדיקות ורופאים, ובסוף תהיה לי צינון רגיל. היא האשימה אותי שאני לא דואג לה ורוצה שהיא תמות.
הקשבתי לה בשקט ודמעות זלגו לי. למען האמת, כבר לא נשארה לי אנרגיה. הפסקתי את הלימודים בשביל אמא ועבדתי קשה, למרות שיכולתי לבחור אחרת. כנראה הייתי עייף כל כך שכל הכעס יצא ממני. צעקתי עליה בפעם הראשונה ואמרתי לה כל מה שאני חושב.
הבדיקות גילו שיש לי דלקת ריאות. הרופא התעקש שאשאר באשפוז, אבל לא הייתי מסוגל. לא יכולתי להשאיר את אחותי לבד עם אמא. קניתי תרופות הכרחיות ונסעתי לבית של חברתי הטובה, נועה.
נועה נתנה לי להיכנס ונזפה בי על זה שאני מסתובב חולה ברחוב במקום להיות בבית ולנוח. דיברנו במשך זמן רב. סיפרתי לה על אמא שלי וביקשתי עזרה במציאת מטפלת. גם חיפשתי מקום אחר לישון בו. פשוט לא יכולתי להמשיך יותר בבית.
נועה הציעה שאגור אצלה בינתיים ואלך הביתה רק לקחת את מה שצריך.
בבית חיכתה לי אמא, שצעקה כמו משוגעת מיד כשפתחתי את הדלת. לא שאלה בכלל לשלומי, רק שוב ספרה את הכסף. האכלתי אותה, ואחר כך הלכתי לנוח בחדר שלי. סיימתי. אני כבר לא אגור שם.
חברתי טיפלה במה שביקשתי. היא מצאה מטפלת, נתנה לי קורת גג, ושיניתי מקום עבודה. מאז איני מבקר את אמא שלי. אולי זה נשמע אכזרי, אבל נתתי לה את כולי. מעולם לא קיבלתי ממנה תודה. אז מה הטעם להתאמץ כשאין הכרת טובה? החיים עוד לפני.
כל חודש אני עדיין מעביר לה כספים לצרכים שלה ולתשלום למטפלת, יותר ממה שצריך אפילו. ורד, המטפלת, אומרת שהיא הולכת ומאבדת מהזיכרון. לא מזכירה לנו ימי הולדת, למרות שאחותי ואני תמיד מברכים אותה. אבל זה לא חשוב באמת. הצלחתי למצוא עבודה אחרת, ועד מהרה אצא מהבית של החברה ואעבור לדירה עם אחותי. היא תומכת בי תמיד ואומרת לי, “צריך לכבד הורים, אבל לא כשהם לאט הורגים אותך מבפנים”.
הבנתי שאסור לי להקריב את עצמי לחלוטיןeven בשביל הקרובים לי ביותר. אדם חייב לשמור על נפשו. רק ככה אוכל לעזור לאחותי ולעצמי, ואולי גם לאמאכל עוד הכוחות נשארים.