לאורך זמן רב שתקתי וסבלתי את אמא שלי. אבל אירוע אחד שינה את הכל

יומן אישי, יום רביעי, תל אביב
כשמלאו לי שבע-עשרה, אבא שלי נפטר. אמא הייתה עמוד התווך של הבית, עובדת במשמרות כפולות ולא מרוויחה הרבה. היינו צריכים לחסוך בכל ממש בכל דבר. הפירות והממתקים הופיעו רק בחגים. מעולם לא היה לי אומץ לבקש ממנה משהו לעצמי. ניסיתי לעבוד לבד ולהרוויח משלי. יש לי אחות צעירה ממני, וטיפחנו את הבית יחד כדי שאף פעם לא תרגיש שהיא פחות מאחרות.
לצערי, המוות של אבא לא היה הסוף של הקשיים. אמא שלי קיבלה שבץ מוחי ונזקקה לאשפוז ממושך. מרגע שהשתחררה, היא כבר לא הצליחה ללכת. התחילה לקבל קצבה מהביטוח הלאומי, אבל זה לא באמת היה מספיק. היה קשה, אבל קיוויתי שיום אחד יהיה טוב יותר.
נאלצתי לעזוב את הלימודים, כי מאז הייתי המפרנסת היחידה. העבודה הייתה קשה; לטפל באמא ואחותי בלי עזרה. אנשים הציעו עזרה, אני דחיתי. פעם, אמא הייתה אישה טובה וכנה, אבל אחרי השבץ השתנתה מאוד.
היא התחילה להתלונן על גורלה ועלינו. התלוננה על הבישול שלנו, על הניקיון, על ההוצאות אפילו על הדברים הבסיסיים. ניסיתי להבליג, לזכור שהיא חולה, להבין אותה אבל זה כאב. נתתי לה הכל, והיא לא העריכה את זה. חברים הציעו שאשכור מטפלת לאמא ואחליף עבודה, אבל לא יכולתי איך אעזוב? אמא שלנו לשתי בנותיה שמישהו זר יטפל בה? לא הצלחתי להכריח את עצמי.
התלונות ממנה רק התרבו. הכל היה יקר מדי. גם כשחסכנו בכל, שום דבר לא היה מספיק.
שמרתי על השקט עד היום שבו הכול השתנה. פתאום הייתי חולה חום גבוה, כאבים בכל הגוף, שיעול. לא ישנתי כל הלילה ובבוקר החלטתי לגשת לרופא. אחותי, בדרך לבית הספר, חיבקה אותי וביקשה שאדאג לעצמי. אבל אמא, כרגיל, אמרה שאני לא צריכה טיפול “הגוף שלך צעיר, יעבור לבד. אני הרבה יותר גרועה ממך. את תבזבזי כסף על רופאים ותגלי שזה שפעת”. היא האשימה אותי שאינני דואגת לה, שאני רוצה שתיעלם מהעולם.
הקשבתי ובכיתי בשקט. לא היה לי כבר כוח. עזבתי לימודים ועבדתי קשה רק עבורה, למרות שהיו לי חלומות אחרים. עד שנשברתי. לא הצלחתי להחזיק יותר צעקתי עליה, שחררתי את מה שחשבתי.
הרופא קבע שיש לי דלקת ריאות. הוא המליץ על אשפוז, אבל לא יכולתי לעזוב את הבית מי ידאג לאחותי ולאמא? קניתי תרופות וחיפשתי את המנוחה בבית של חברה שלי, מיכל.
מיכל ישר הכניסה אותי פנימה ועשתה לי נזיפה שצריך להישאר במיטה. ישבנו שעות וסיפרתי לה על המצב ועל הצורך למצוא מטפלת לאמא וגם מקום לגור בו. לא יכולתי להישאר שם יותר.
מיכל הציעה שאעבור אליה ותוך כדי אחזור לקחת את מה שאני צריכה מהבית.
בבית חיכתה לי אמא, צורחת ברגע שפתחתי את הדלת. לא שאלה על הבריאות שלי, שוב רק התלוננה על הכסף. האכלתי אותה ואחר כך הלכתי לחדרי לנוח. החלטתי לא אשאר כאן יותר.
מיכל עזרה לי במהירות: מצאה מטפלת לאמא, יעל, ופתחה את הבית שלה בפניי. החלפתי עבודה ולא ביקרתי יותר אצל אמא. אולי אני נתפסת כאכזרית, אבל עשיתי כל מה שיכולתי. לא קיבלתי אפילו תודה אחת. האם היה שווה? אולי אבל כל החיים עוד לפניי.
כל חודש אני מעבירה כסף לאמא ולמטפלת, אפילו יותר ממה שצריך במאות שקלים. יעל מספרת שאמא הולכת ומאבדת זיכרון. היא כבר לא שולחת ברכות לימי הולדת, ואנחנו עדיין זוכרים אותה. אבל זה לא מה שחשוב באמת. הצלחתי להחליף עבודה, בקרוב אעבור דירה מימיכל. אני ואחותי מתכננות לשכור דירה יחד. אחותי אומרת לי, “צריך לדאוג להורים, אבל לא כשהם לוקחים ממך את כל החיים”.
אני מקווה שהכל ילך לטובה.