לאהוב בסבלנות, לסבול באהבה
לנועם ולאילה היה נישואין כדת משה וישראל. ביום החתונה, כאשר השיירה כבר קרבה לבית הכנסת הגדול בירושלים, פרצה לפתע סופת קיץ עזה. היא הגיע פתאום, ללא כל אזהרה, וסחפה בחוזקה את ההינומה של הכלה. ההינומה התרוממה לשמיים, התעופפה ברוח, ולבסוף צנחה לעבר שלולית בוץ. האורחים לא הספיקו אלא לגמגם בתדהמה. הרוח שככה מיד. נועם רץ לתפוס את ההינומה, אך לא הספיק.
ההינומה הצחורה שכבה לה בשלולית הכהה. אילה, נסערת, קראה לבעלה:
נועם, אל תרים אותה! אני לא אלבש את ההינומה הזאת!
הסבתות שישבו תמיד ליד בית הכנסת החלו מרכלות: “הנה, צעירים עם חיים רק בסערות ובצרות…”
בחנות הקרובה קנו לאילה פרח לבן מלאכותי וחיברו לה לשיער. הרי לא היה זמן לחפש הינומה חדשה. אי אפשר לאחר לחופה של עצמך!
החתן והכלה עמדו בפתח בית הכנסת, החזיקו נרות נשמה, אמרו נדר איש לאיש, ברית נצחית לשם שמיים. אך לפני החופה, רשמו עצמם ברבנות בתל אביב וחגגו חתונה גדולה לשם האנשים…
שלוש שנים אחר כך כבר היו להם שני ילדים בת בשם תהל ובן בשם רמי. ניהלו בית חמים ושקט, לא הכירו דאגה.
כעשור לאחר הנישואין, דפקה בדלת אישה צעירה. אילה, שתמיד קיבלה את כולם בסבר פנים יפות, אירחה גם אותה: האכילה, השקתה, עודדה בשיחה כנה. הפעם, האורחת הייתה שונה. היא הופיעה כשנועם לא היה בבית.
אילה במשקף עין שפטה אותה: צעירה, יפה, מלאת חיים.
שלום אילה, אני שירה אשתו לעתיד של… בעלך, הציגה עצמה הצעירה.
באמת מעניין… גמגמה אילה.
כמה זמן נועם כבר מיועד לך? המשיכה אילה בטון מוזר.
הרבה זמן. אבל אני לא יכולה למשוך יותר, אני בהריון ממנו, אמרה שירה בלי להתבלבל.
נו, ספר פתוח! אהבה, בגידה, ילד מחוץ למסגרת…
את יודעת ששנינו נישאנו כדת משה וישראל? יש לנו ילדים, ניסתה אילה להסביר.
אני יודעת הכול. אבל בינינו יש אהבה אמיתית, וגם לנו מגיע שיהיה לנצח! את יכולה להתגרש כן, מותר, כי הבעל שלך לא נאמן. דיברתי עם הרב, בדקתי, שכנעה שירה.
אז תקשיבי, נערה. אני לא ממליצה להיכנס בין בעל לאשתו. אנחנו נסתדר בלעדייך עם נאמנות ואהבה, השיבה אילה ברוגז, ליוותה אותה לדלת.
כששירה הלכה, סגרה אילה את הדלת בכעס: “חושבת שהיא תשיג את נועם? חבל לך על הזמן.”
בלבה התחילה לחשוד נועם השתנה: מאחר בעבודה, נוסע לנסיעות פתאומיות, פתאום מתעניין בדייג או טיולים, תחביבים שלא היו לו מעולם. לב אישה מרגיש מה לא כשורה, שהאוויר מתוח, שמשהו סמוי קורה.
אבל אילה הדיפה את המחשבות, אולי היא מבלבלת? אולי הוא תמים?
בערב, כשנועם חזר, ארגנה לו ארוחה ביתית וחיכתה לשעת כושר.
נועם, אתה מאוהב? ניסתה לפתוח שיחה כנה, לא יודעת מאיפה להתחיל.
מאוהב, ענה נועם.
היום באה המאהבת שלך. זה רציני ביניכם? פחדה אילה מהתשובה.
אני אדם נבזה! לא מצליח לחיות בלי שירה! ניסיתי לסיים, זה לא עבד! שחררי אותי, אילה!
אני משחררת… אילה ידעה שאין טעם להתחנן או להזכיר “יש לנו ילדים”. אם הלב הלך, אין מה להילחם.
נועם עזב את הבית.
אילה נסעה לרב להיוועץ. הקשיב לה הרב, חיזק את ליבה:
בתי, אהבה סבלנית, לעולם לא פגה! את יכולה להתגרש, כי הבעל הלך בדרך רעה, אבל גם אפשר לסלוח, להתפלל ולחכות. לא תמיד נבין את דרכי האל…
שבועות אחר כך הרגישה אילה שהיא בהריון ממנו. פרחה אצלה תקווה אולי זה סימן? אולי יחזור? האמונה עזרה לה לעבור את חודשי ההריון.
נולד בן קטן. אמא של אילה הציעה לקרוא לו יואב השם העברי של נועם. “מי יודע, אולי הוא יחזור? חיים מלאי הפתעות…”.
למזלה, אמא של אילה עזרה המון שמרה, האכילה, סיפרה סיפורים לילדים.
נועם לא שכח את תהל ורמי קנה להם צעצועים, לקח אותם לאילת, העביר לאילה כסף במעטפה.
אילה אסרה על הילדים לספר לאב על הולדת יואב. הילדים, כמובן, לא שמרו סוד.
תהל סיפרה הכול לאביה בביקור. נועם היה בטוח שאילה התחילה חיים חדשים, ליבו התכווץ מגעגוע, לא העלה בדעתו שיואב הוא בנו.
ובינתיים, שירה, אשתו החדשה של נועם, שכבה באשפוז בהריון מסובך. נועם התרוצץ סביבה קנה פירות, בייגלה, חיפש לג בעמק. שירה אהבה לאכול גיר הגוף שלה חיפש סידן. בסוף, ילדה שירה תינוקת מתה אסון לא עוזב כשהוא בוחר.
הריון שני הסתיים בהפלה.
שירה התקשתה מכל הלב, רצתה להפסיק עם לידות לזמן מה. אבל הגורל ארג סיפור אחר.
נועם המשיך להיות לצידה, סלח לה, ראה בעצמו אחראי לכל הצרות.
בינתיים, אילה החלה לקבל ביקורים תכופים מיותם, חבר ספסל הלימודים לשעבר, שהיה מאוהב בה שנים. אחרי הלימודים הציע לה נישואין, אך אילה לא הרגישה אליו דבר הוא היה דקדקני מדי, חסר חוש הומור, קשור לאמא שלו ולא פשוט. בקורס אהבו הבנות להתחרות עליו, אך כשהכירה את נועם השאירה אותו מאחור.
יום חורף ירושלמי, אילה נוסעת באוטובוס, בוהה בגשם. לידה מתיישב גבר.
אפשר? שואל.
בבקשה, מזיזה אילה מקום מבלי להביט.
עצובה? הוא ממשיך.
היא חולמת שיעזוב אותה בשקט. אבל הוא לא מוותר.
אילה, שלום! לא רואה אותך כבר שנים! סוף סוף היא מזהה אותו, מופתעת ונרגשת.
סיפרי בעצמך, אילה! איך הזוגיות? שואל יותם.
בותם, תבוא לבקר אותי! אשתך לא תכעס אם תאחר? היא כבר מובילה אותו החוצה.
בדרך קנה יותם יין, פירות, ממתקים לילדים.
בארוחת ערב חמה, אילה שיתפה אותו בכל שעל ליבה. יותם היה אוזן קשבת. בסיום הארוחה, נשקה לו בלחי. יותם נפרד מלא תקווה.
הסתבר שמעולם לא התחתן, לא הביא ילדים.
יותם הפך למבקר קבוע לילדים תמיד הביא ממתקים, לאילה פרחים.
אילה שמה גבול ברור:
לבוא תבוא, אבל אני מחכה לנועם. אל תצפה ליותר.
יותם הסתפק בכך, שמח שהבדידות נגמרה: “את כמו אחות בשבילי, וילדיך כפלגי דם.”
בינתיים, במשפחת נועם חלה מהפך שירה ילדה ילדה בריאה, אותה קראו ברכה שתזכה לחיים מבורכים.
שירה התמסרה לאמהות, אך בליבה, נזכרה היטב בשיחה עם אילה. אושר שנלקח מאחר מר מתוקו. רק אחרי לידת ברכה הבינה את הכאב שבו פגעה באילה. רצתה ליפול לרגליה ולבקש סליחה.
נועם אהב את בתו עד מאוד פינק אותה, שיחק איתה, קם בלילה, רחץ אותה, שחרר אהבה. שירה התרגשה לראותו כזה.
הזמן עבר…
חמש שנים חלפו. הילדים כולם בגרו, המבוגרים בגרו עוד.
והנה שירה חלתה אנושות, בגיל שלושים, ונועם כמעט השתגע מדאגה. רופא אחר רופא, אשפוזים, טיפולים יקרים, תרופות…
שירה נפרדה מהחיים, הכינה את עצמה לעולם הבא.
נועם עודד אותה ככל שיכל, טיפל בה בכל יום, אבל היא דעכה.
כשלא נשאר תקווה והרופאים שלחו אותה הביתה, פנתה בלחישה לנועם:
קח אותי אל אילה, אשתך הראשונה. בבקשה!
נועם הופתע אך עשה כך.
אילה ידעה כבר ששירה גוססת תהל סיפרה לה. לכן, כאשר נועם ביקש לארח את שירה, לא סירבה.
נועם הביא את שירה הביתה. היה עליה כה חלשה, שנאלץ לשאתה בידיים לתוך חדרה.
המשפחה התאספה, מחכים להסבר.
אילה נתנה סימן לשים אותה במיטה, ונעמה אליה, מחזיקה את ידה.
סלחי לי, אילה. בא אליי עונש מה’, אני מתחננת קחי את ברכה אלייך! לי אין אף אחד חוץ ממך ונועם. אני מבקשת תגדלי אותה כמוך וכנועם.
אילה אחזה בידה, בחמלה:
שירה, לא אלוקים מעניש אלא אנחנו, את עצמנו. כבר מזמן סלחתי. אל תדאגי לברכה לא נשאיר אותה לבד. ותשארי לגור פה, שניכם. קשה לך, קשה לנועם, תישארו. הבית גדול לכולם יש מקום, פה תמיד יש תקווה! תראי, עוד תבריאי! עודדה אילה.
בבית אילה היה מקום לכולם. כולם טיפלו בשירה. יותם לקח על עצמו את הטיפול המסור יישב ימים ליד מיטתה, חיזק אותה. היא החלה להשתקם לאיטה, ויותם הפך לדמות קרובה אליה ואל ברכה הקטנה.
שירה חפצה לחיות, נלחמה על כך בכל כוחה! זמן עבר, הטיפולים עזרו, ושירה יכלה כבר לצאת לחצר, לשאוף אוויר צח, ולחייך בנחת. החיים חזרו אליה לאט.
בליבה הרגישה שיתהפכו רגשותיה. נועם תמיד יישאר יקר לה, אך הוא כבר לא שלה, היא למדה בחיים: “אל תחשוק ברחוק ממך.” ויותם, איש טוב, מסור, קיבל את ברכה כבתו. יחד המשפחה החדשה מצאה הגשמה בשביל אהבה, מספיק אחד שנותן לשניהם.
לא עבר זמן רב, ושירה, בברכת כולנו, הודיעה בארוחה חגיגית:
אילה, נועם, תודה על כל מה שנתתם. אני, ברכה ויותם עוברים לבית משלנו. לעולם לא אשכח אתכם! הייתי לבד, ועכשיו אתם משפחה.
נועם ואילה חייכו, כי ידעו שיותם ושירה אוהבים באמת.
קודם לכן, באחד הימים, ביקש נועם לשוב לחיקה של אילה.
אילה, אני רוצה ומבקש לחזור אלייך, לגדל יחד את הילדים. את נדיבה מאין כמותך. תקבלי אותי חזרה? אני מתחנן.
נו, אתה חושב שלא? ברור שקבל אותך! אולי גם אני צריכה לבקש סליחה, אולי לא הייתי מושלמת. החיים הם לימוד לומדים בכאב, אבל לומדים.
ומה עם ברכה הקטנה? היא הרי בתנו כולנו, שאלה אילה.
ברכה תמיד תישאר קרובה אלי. הדלת תמיד תהיה פתוחה.
יותם, שירה וברכה התארגנו למעבר, שירה חיבקה את נועם:
תאהב את אילה יותר מהכול! אל תעשה לה עוול! תודה שהיית חלק מחיי.
תהיי מאושרת, שירה, ענה נועם.
החיים לימדו את כולם: בצל האכזבות, אהבה, כנות, סליחה ואחריות נותנות לנו בית חדש; כאשר נוכל לנהוג בחסד ובאומץ לב, הלב נבנה מחדש. והמשפחה? היא נוצרת לא רק מדם אלא מכוונה ומבחירה.
