לאהוב בסבלנות, לסבול באהבה
תקשיב, יש לי סיפור כזה, ממש שקרה בירושלים, בין רועי ונוגה נישואין בחופה אמיתית, כזה עם רב תחת כיפת השמים וכל המשפחה. ביום של החתונה, כשהשיירה התקרבה כבר לכותל, פתאום, בלי התראה, סופה חמסינית קפצה משום מקום. פתאום עפה ההינומה של נוגה באוויר כמו עפיפון, הסתובבה בסחרור ונחתה ישירות לתוך שלולית בוץ. כל הדודים והדודות רק הספיקו להגיד־ “יוי”. הסערה עברה מהר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי רועי רץ אחרי ההינומה ולא הספיק להציל אותה.
ההינומה הלבנה היתה עכשיו לגמרי מרוחה בבוץ.
נוגה הייתה בהלם “רועי, אל תרים אותה, אני לא שמה את זה, זה סימן לא הכי טוב!” השכנות המסורתיות שישבו ליד בתי הכנסת התחילו מיד ללחוש, כאילו עכשיו כל החיים של בני הזוג יהיו סוערים ומלאי ניסיונות.
לא היה זמן לחפש הינומה חדשה, אז קנו לה בחנות פרחים סינתטיים לבנים, תקעו לה בשיער ורצו לכותל אי אפשר לאחר לחופה!
בחופה, מתחת לחופה, עם פמוטים והכל נדרים לאלוהים. אבל רק אחרי שעשו כבר טקס ברבנות וחגגו חתונה מכל הלב עם כל החברים, “בשביל האנשים”.
שלוש שנים אחרי זה, כבר היו להם שני ילדים בת בשם גפן ובן בשם עדי. הכל זרם, טפו־טפו־טפו.
ועשר שנים עברו ככה, ואז יום אחד מצלצלת בדלת מישהי אחרת.
נוגה תמיד אוהבת לארח, גם חברים קרובים, גם מישהו שנכנס פתאום. היא תמיד מכינה תה ועושה אוכל טוב אצלה בבית אנשים מוצאים מקום בלב, במיוחד כשצריך לפרוק מהלב. הפעם, זו הייתה מישהי מאוד מיוחדת: הגיעה כשרועי לא בבית.
נוגה ראתה אותה, והיא פשוט יפיפייה, חייכנית, גבוהה, צעירה ועם הרבה ביטחון בעצמה.
“שלום, אני רומי אני אה, אמורה בקרוב להיות אשתך כלומר, של רועי.”
“וואלה,” נוגה רעדה קצת.
“כמה זמן רועי כבר מאורס לך?”
“מזמן. אבל עכשיו כבר אי אפשר למשוך, יש לנו תינוק בדרך.”
“אה ממש כמו כל הסיפורים בסדרות. אשה, מאהבת, ילד מחוץ לנישואים”
“רומי, את יודעת שאנחנו נשואים בחופה, יש לנו ילדים.”
“אני יודעת הכל. אבל אצלנו אהבה אמיתית, ולנצח! תביני,” ניסתה רומי לשכנע.
נוגה כבר התעצבנה, אמרה לה “אני לא ממליצה בחום להיכנס לתוך משפחה אחרת. תני לנו להסתדר לבד,” ושיגרה אותה הביתה.
נוגה סגרה את הדלת ופשוט רתחה מעצבים. ישר הרגישה שהיחס של רועי מדי פעם השתנה בדיוק התירוצים הקלאסיים: הרבה עבודה, “נסיעות פתאומיות”, פתאום נהיה דייג או תופס טיולים, כאילו כל תחביב חדש הופך פתאום חשוב.
אבל נוגה ניסתה להפסיק לחשוב על הרע. אולי מדמיינת, אולי לא.
בערב, אחרי שנגמרה ארוחת הערב, היא פתחה על רועי
“רועי, יש מישהי אחרת?”
הוא שתק רגע. “כן, נוגה. אני אוהב אותה. ניסיתי להפסיק, לא הלך לי. אני מבקש, תשחררי אותי.”
“אני משחררת,” אמרה בשקט. היא ידעה שכל מה שתגיד “אבל יש לנו ילדים!”, “תחזור הביתה!” זה לא יעזור פה. רק החיים יראו מי צדק.
רועי עזב, עבר לרומי.
נוגה נסעה לבית כנסת, סיפרה הכל לרב שלה. הוא הקשיב היטב, ואמר לה:
“אהבה סובלת הכל, לא נגמרת אף פעם. את יכולה לבקש גט, זו זכותך, אבל את גם יכולה לסלוח, להתפלל ולחכות דרכי ה׳ לא מובנות.”
לא עברו חודשיים, ונוגה הרגישה הריון עוד ילד מרועי. היא ראתה בזה סימן משמים שהנה, אולי רועי עוד יחזור, הלב שלו פתוח אליה עמוק בפנים.
בסוף, נולד לה תינוק ואמא שלה הציעה לקרוא לו יואב, שזה גם מזכיר קצת את רועי.
אמא של נוגה היתה לצידה, עזרה עם הילדים, טיפלה בכולם, סיפרה סיפורים, לימדה אותם מהחיים.
רועי לא הזניח את גפן ועדי לקח אותם לים, קנה מתנות, השאיר מעטפות עם כסף (בשקלים, כן?), היה להם אבא.
נוגה אסרה על הילדים לספר לו על יואב, האח הקטן. אבל גפן, כשהיתה אצל אבא, סיפרה לו על התינוק החדש.
רועי היה בטוח שנוגה כבר עברה הלאה, אולי בן זוג חדש. כאב לו, אבל לא ייחס את הילד לעצמו בכלל.
ובינתיים, רומי עם רועי עברה טיפולים, רצה יין, חיפשה מלפפונים חמוצים ואז הכל התפוצץ, ילד ראשון מת בטרם עת, שני נפלה ממנו גם. הייתה מרוסקת, ולקחה הפסקה. רועי היה לידה, דאג לה, חש אשמה.
ובתוך כל זה, הופיע הדב לשעבר עמית.
כשהיו צעירים וסטודנטים, עמית היה מאוהב בנוגה, רצה להתחתן איתה, אבל לה הוא היה קצת יותר מדי ישר, פחות מצחיק מדי, ילד של אמא.
יום אחד, נוגה נוסעת באוטובוס, דיכאון של סתיו, גשם, חיים אפורים ואז מישהו מתיישב לידה:
“סליחה, אפשר לשבת?”
היא מזיזה את התיק, בקושי מסתכלת עליו, ואז שומעת
“נוגה! מה שלומך, מה קורה?”
היא מסתובבת “עמית! איפה נעלמת כל השנים?”
הוא שואל בעדינות “את מאושרת, נוגה?”
היא מזמינה אותו אליה.
לא עוברות שעתיים, וכל הלב שלה נשפך אצלו בסלון. הוא מקשיב, לא קוטע. בסוף נותן לה נשיקה בלחי.
התברר שמעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים בכלל. זה המזל שלו, נראה לו.
הוא התחיל לבוא הרבה, מביא מתנות קטנות לילדים ולנוגה תמיד פרחים.
נוגה הסבירה לו חד וחלק
“תבוא, תבוא, אבל לא לחצות אני מחכה לרועי. שום מעבר לזה”.
הוא נשאר, אמר “אז נהיה כמו אחים. הרי טוב לי יותר מלא להיות לבד”.
ובבית של רועי ורומי, סוף סוף אחרי כל הסבל, נולדה ילדה בריאה קראו לה תכלת, כי זה מקרב לשמים, שיהיה במזל טוב.
רומי נכנסה לאימהות כל כולה, אבל בלב חשבה כל הזמן “איזו מרה זה לקחת אושר שלא לי”. רק אחרי שתכלת נולדה קלטה מה עשתה, ורצתה לבקש סליחה מנוגה על הכל.
רועי התאהב בתכלת, היה קונה לה רעשנים חדשים, עושה לה אמבטיות, מרדים אותה בלילות. רומי היתה מתבוננת בו, ומבינה כמה הוא אבא טוב.
הילדים גדלו, השנים עברו. חמש שנים, ופתאום רומי חלתה מאוד.
הייתה רק בת שלושים. רועי לא ידע את נפשו רופאים, תרופות, טיפולים יקרים, שלם עשרות אלפי שקלים, מה לא.
רומי הבינה שהסוף קרוב.
ואז, כשהביאה אותה הביתה למות, בקשה מרועי “תיקח אותי אל נוגה, בבקשה.”
רועי לא שאל שאלות, לקח אותה לבית של נוגה.
כולם היו בבית, חיכו להסבר.
נוגה סימנה לרועי להניח את רומי על המיטה, וכולם יצאו מהחדר.
רומי הסתכלה לנוגה בעיניים
“אני מתחננת, נוגה, תקחי את תכלת אליך! אין לי אף אחד, רק את ורועי. את יכולה להבטיח?”
הדמעות זלגו לה בלי סוף.
נוגה תפסה לה את היד, ולחשה
“זה לא אלוהים מעניש, אנחנו מביאות את זה על עצמנו. אני כבר סלחתי. תכלת תהיה אצלנו, אל תדאגי. והכי חשוב תישארו כאן, את, רועי ותכלת. לכולם יש פה מקום. הכול יהיה בסדר, עם אמונה והליכה קדימה.”
וככה היה כל הבית עזר, כולם דאגו לרומי. עמית, במיוחד, טיפל בה כמו אח. מצא את המילים הנכונות, ריפא אותה בלב. בלי לשים לב, התאהב ברומי, וקרא לתכלת “החיננית של אלוהים”.
רומי רצתה לחיות, נאחזה בכל שביב של תקווה.
חצי שנה של טיפולים, לאט־לאט התחזקה, כבר יצאה לגינה, נשמה את האוויר של ירושלים, הרגישה שהחיים חוזרים אליה.
עם הזמן אפילו התאהבה בעמית. את רועי עוד אהבה, אבל ידעה הוא לא שלה.
קלטה סוף סוף “אל תחשקי במה שלא שלך”. עמית היה טוב לב, אימץ את תכלת כבתו.
וככה נוצרה עוד משפחה שיש בה המון לב. כשיש האהבה של אחד, היא מספיקה לשניים.
ואז, ארוחה משפחתית גדולה. רומי מכריזה:
“נוגה, רועי אנחנו, אני ותכלת ועמית, עוזבים. תודה על הכל, לא אשכח אתכם בחיים!”
רועי ונוגה הסתכלו זה על זו, כבר ידעו שיש שם ביניהם בין עמית לרומי אהבה גדולה.
עוד הרבה לפני, רועי אמר לנוגה
“אני רוצה להיות איתך, לעזור לגדל את שלושת הילדים שלנו. תקבלי אותי חזרה?”
“ברור,” חייכה נוגה, “ומה עם תכלת?
“אני אבא שלה, והיא תמיד תהיה חלק מהמשפחה שלנו”.
רומי, עמית ותכלת התכוננו לצאת.
רומי קראה לרועי פעם אחרונה:
“תאהב את נוגה שלך, בלי גבול! אני אזכור אותך תמיד!”
הוא השיב לה “תהיי מאושרת, רומי”
