לאהוב מתוך סבל, לסבול מתוך אהבה
ליעקב ועלינועם היה נישואי חופה וקידושין. ביום החתונה, כשהשיירה כבר התקרבה לבית הכנסת הגדול בירושלים, פרצה פתאום סופת שרב קייצית מטורפת. היא הסתחררה אלמלא רמז, תלשה את ההינומה מראש הכלה והעיפה אותה אל השמיים כמו בלון הליום, בסערה חסרת גבולות. לבסוף נפלה ההינומה המלוכלכת לתוך שלולית בוץ ליד שוק מחנה יהודה. האורחים הביטו המומים ונאנקו פה אחד. ואז הסערה פסקה כלא הייתה. יעקב מיהר לרדוף אחרי ההינומה, אבל רק ראה אותה שוקעת בשחור. עלינועם, נבוכה, קראה אליו:
יעקוב, עזוב! אל תרים אותה, אני לא אשים את ההינומה הזו!
הזקנות שישבו על ספסל באור השמש ליד בית הכנסת התחילו ללחוש שמה של כאלה סימנים כל החיים של הזוג יהיו מלאים סערות וצער
קנו לעלינועם פרח לבן מלאכותי במכולת הסמוכה וקישטו לה את השיער. לא היה זמן למצוא הינומה חדשה, הרי לא מאחרים לחופה!
הם עמדו במבוא לבית הכנסת, נר חופה בידיהם ונשבעו אמונים בשבילו יתברך. אבל לפני הקידושין עמד זוג במשרד הפנים, בירושלים, וחתמו רשמית, חגגו מסיבת חתונה עם המשפחה בשבילו של עולם
כעבור שלוש שנים כבר היו להם שני ילדים הבת תמר, והבן אילאי. חיו חיי משפחה שלווה ללא דאגות.
ותוך עשר שנים, הדלת בביתם נפתחה פתאום ובתוכה עמדה בחורה.
עלינועם תמיד אירחה בשמחה גם מוזמנים וגם זרים עם אוכל חם, תה ושיחות עמוקות.
אבל האורחת הפעם הייתה יוצאת דופן היא הופיעה כשיעקב לא היה בבית.
עלינועם קלטה אותה במבט אחד בחורה צעירה, מושכת, עדינה ויפה.
שלום, עלינועם. שמי גילעדה. אני האישה הבאה… של בעלך, הציגה עצמה בשלווה.
מעניין מאוד גימגמה עלינועם. וכמה זמן יעקב אצלך ברשימת החתנים?
כבר מזמן. אבל עכשיו אין לי יותר זמן, ענתה גילעדה מבלי למצמץ, אני בהריון ממנו.
יופי, ממש כמו בסיפורים! אשתו, המאהבת, וילד מחוץ לנישואין…
אבל את יודעת שאנחנו נשואים כדת משה וישראל? ניסתה עלינועם להתעשת ויש לנו ילדים!
אני יודעת הכול. אבל בינינו יש אהבה! נצחית! את בכלל יכולה “להתגרש”. הוא כבר לא נאמן לך. בדקתי.
תשמעי, בחורה, אני ממליצה לך לא להיכנס למשפחות של אחרים. נסתדר לבד עם האהבה והנאמנות שלנו, תודה.
גילעדה משכה בכתפיה, כאילו גמרה תפקידה, ויצאה במהירות החוצה.
עלינועם טרקה בכעס את הדלת,
היא ביררה הכול… חמודה! לא תראי את יעקב!
היא החלה להרגיש בהתנהגות זרה של יעקב פתאום מתעכב בעבודה, נסיעות “חשובות”, פתאום דייג-שלושה ימים על שפת הכנרת…
אף פעם לא דג אפילו… כל הסימנים.
אישה תמיד מריחה כשמשהו לא בסדר. באוויר תלויה מועקה של דבר מה שלא נאמר.
אבל עלינועם הדפה מחשבות רעות אולי היא סתם מדמיינת?
בערב, כשיעקב חזר, הזמינה אותו לארוחת ערב מפנקת. קודם ממלאים בטן, אחר כך פותרים בעיות.
כשסיים להודות על האוכל, היא שאלה:
יעקב, אתה מאוהב?
כן, נאנח.
היום ביקרה כאן “המאהבת” שלך. זה רציני?
אני נבל! לא יכול בלי גילעדה. ניסיתי להפסיק לא הצלחתי! תני לי ללכת, עלינועם!
אתה כבר משוחרר, ענתה בשקט. ידעה שלהפציר, לבכות או להזכיר את הילדים אין טעם.
החיים יראו.
יעקב עבר לגור עם גילעדה.
עלינועם נסעה להתייעץ עם הרב. הוא הקשיב בצער ואמר:
בתי, אהבה סובלת הכול ואינה נגמרת. את יכולה לקבל גט, כי בעלך הלך אחרי יצרו. אך מותר גם למחול, להתפלל ולקוות
כעבור חודשיים הרגישה עלינועם בהריון. זה היה בנו של יעקב. שמחה, ראתה בזה סימן. יבוא יום יעקב יתחרט וישוב.
כשנולד הבן, הציעה אמא של עלינועם לקרוא לו ינון כמו יעקב בגלגול נוסף. “מי יודע, אולי בעלך עוד יחזור…”
אמא של עלינועם עזרה לה המון גידלה את כל הילדים, בישלה, סיפרה סיפורים, לימדה חכמה.
יעקב לא שכח את תמר ואילאי קנה להם משחקים, לקח אותם לאילת, נתן מעטפות עם שקלים לעלינועם.
עלינועם נדרה שילדיה לא יגלו לאביהם על אחיהם ינון אבל תמר סיפרה מיד.
יעקב חשב שזו עדות לכך שלעלינועם כבר יש חיים חדשים. לבו התכווץ בגעגועים לא העלה בדעתו שזה בנו!
בינתיים, גילעדה אושפזה במחלקת נשים כשהייתה בהריון. יעקב הביא לה תפוחים, מלפפונים חמוצים, ואפילו חיפש גיר טעים היה לה חסר סידן ונהנתה לכרסם.
אך הכל הסתיים באסון ילדה תינוקת מתה. אחר כך הפלה נוספת.
גילעדה נשברה ורצתה לקחת הפסקה. ההשגחה אבל לא שאלה אותה
יעקב המשיך להיות איתה, מלא אשמה. כל אחד ותלאותיו.
ובבית עלינועם חזר לבקר חבר משכבר הימים, עוז שנשאר רווק, חסר ילדים, תמיד העריץ את עלינועם אך היא לא חיבבה אותו ברומנטיות. הוא הביא מתנות לילדים, פרחים לעלינועם, אבל ידעה להציב גבולות:
“אתה מוזמן תמיד, אבל אני מחכה ליעקב. בלי רומנטיקה”.
עוז הסתפק בכך “חשוב לי להיות אפילו כאח.”
והפך לבן בית.
אצל גילעדה ויעקב סוף סוף התרחש נס נולדה להם בת בריאה ומתוקה. קראו לה שלוות. שתהיה ברוכה, קרובה לרוח.
גילעדה שקעה באימהות עמוקה, זכרה את שיחתה עם עלינועם “איזה מר הוא האושר הגנוב, רק מרירות.”
רק בלידתה של שלוות הבינה כמה צער הביאה לבית של עלינועם. רצתה לבקש ממנה סליחה.
יעקב אהב את שלוות, הביא לה צעצועים, הרדים אותה בערבים ומילא את פיה בחיוכים.
הזמן כמו מים בירקון ממשיך ומתקדם
עברו חמש שנים. הילדים גדלו, ההורים הזדקנו בעוד כמה שערות.
יום אחד חלתה גילעדה קשות, רק בת שלושים הייתה. יעקב התרוצץ בין בית החולים, בתי המרקחת, טיפולים יקרים, הרבנים שהתפללו. הוא ראה איך היא מתרחקת מהחיים.
כששוחררה הביתה, ביקשה בלחש:
קח אותי לעלינועם, בבקשה.
הוא הסכים מיד.
עלינועם ידעה, כי תמר סיפרה לה. לא סירבה.
יעקב נשא את גילעדה על ידיו, הניח אותה על מיטה עם מצע צבעוני. כל המשפחה התכנסה בדאגה.
תשאירו אותי לבד עם עלינועם, ביקשה חלושות.
כולם יצאו.
עלינועם התבוננה בה וחשבה: “כמו מתה, רק עיניה פקוחות”.
ניגשה, התיישבה לצדה.
תסלחי, עלינועם. באה אליי מידת הדין. אני מתחננת קחי את שלוות לבתך, אין לה בעולם רק אותך. תבטיחי לי שתגידולי אותה איתך ועם יעקב.
הדמעות זרמו משניהם כמו סילון.
עלינועם אחזה בידה בעדינות:
גילעדה, אלוקים לא מעניש, רק אנחנו את עצמנו. כבר מזמן סלחתי. שלוות תישאר איתנו, וכולם יגורו יחד את, יעקב, אני, עוז. הבית גדול.
אני מבטיחה תבריאי, בעזרת השם! כל אפשרי רק תאמיני!
כולם טיפלו בגילעדה, הכי מסור היה עוז, שרק עתה הבין שהוא אוהב אותה באמת.
עם הזמן, גילעדה התחזקה, הרגישה טעם חיים על שפתיה.
היא חשבה על עוז, וידעה שלעולם לא תיגע עוד במה שאינו שלה.
גם עוז אהב את שלוות, קרא לה “פריחת שמש”.
עברו חודשים של כאב ותקווה; כשקמה על רגליה, צבעה השמש את פניה.
יום אחד, בארוחה של שבת, הכריזה גילעדה:
עלינועם, יעקב, שלוות ואני ועוז עוברים לבית משלנו. תודה על חסדכם, אהבתכם, אורה שלא מצאתי בשום מקום.
יעקב ועלינועם, שהשלימו עם מה שביניהם, הסתכלו זה בזו ואהבה חדשה נולדה.
באחת השיחות הקשות אמר יעקב לעלינועם:
את, שאתך חוויתי הכל, האם תקבלי אותי חזרה? יש לנו שלושה ילדים לגדל יחד.
עוד אצטרך לבקש ממך סליחה, שיעקב, כנראה לא הייתי אשת חיל מספיק… חיבקה אותו.
ואת שלוות?
היא תמיד תישאר בתי!
עוז, גילעדה ושלוות יצאו לדרך משלהם.
לפני הליכתה, ניגשה גילעדה ליעקב:
תאהב את עלינועם שלך, אל תפגע בה עוד, אני אזכור אותך תמיד.
היה שלום, גילעדה.
והחלום פשוט המשיך לזרום, כמו נהר בלי התחלה וסוף, מתפתל בין גגות ושוברי שמש בירושלים.
