היום כתבתי ביומן שלי בזמן שישבתי על אדן החלון ודיפדפתי במחשבות. הסתכלתי החוצה וציפיתי שאבא שלי יחזור מהעבודה. כבר עברו שנתיים מאז שאמא שלי עזבה אותנו; היא מצאה משפחה חדשה כך אבא סיפר לי פעם בעצב. למה היא עזבה אותי? מי יודע. לא היה לי ברור אף פעם. אבל לאט לאט אני מתחיל לשכוח אותה.
אבא שלי עושה הכל בשבילי. הרי אני כבר בן עשר, ילד כמעט בוגר ואין טעם להסתיר ממני דברים. למדתי להדיח כלים, לסדר בגדים בארון. צעצועים כבר לא מעניינים אותי אני כמעט גבר! רק שהבדידות הזאת מכבידה עליי. אני מתגעגע לכלב שלי, אבל אבא לא מסכים בכלל.
מי יטפל בו? אני עובד כל הזמן, אתה תלמיד ואתה עוד צעיר מידי.
בסוף אבא לא הביא הביתה כלב, אלא אישה חדשה. קוראים לה מיכל. היא התחילה לגור איתנו. אני החלטתי שלא מדבר איתה כלל היא מיותרת בעיני. אבל אבא קורא לה אישתו ורוצה שאהיה לה כמו בן.
אני לא צריך אותה! עניתי בהחלט וחזרתי לפינה שלי. וכך חיינו יחד. ראיתי איך אבא שמח כשמיכל לידו הם אדיבים זה לזה, צוחקים, מתחבקים. אבל אני רק התרגזתי.
אבא, אני רוצה שהיא תלך!
אלעד, אי אפשר ככה. קשה לנו בלי אישה בלי אמא ובלי רעיה.
ימים חמים הגיעו. רצתי בחצר עם הילדים מהשכונה. החברים החדשים סיפרו לי שאבא עם האמא החדשה יכניסו אותי לפנימיה.
ופתאום נהיה לי ממש מפחיד. למה שלא יתנו אותי? הרי הם יכולים להביא לעצמם תינוק חדש, ואני סתם מפריע. החלטתי להתכונן מראש.
פעם שמעתי אותם לוחשים משהו כמו הוא יהיה בטוב שם צריך לשלוח אותו לשם.
פה נגמר הכל בשבילי. כל הלילה לא עצמתי עין, ובבוקר החלטתי להיפטר ממיכל היא רק מסבכת דברים. התחלתי לעשות לה צרות שמתי מלח בתה שלה, הדלקתי גז מתחת למחבת ריקה. הייתי ממש שובב. היא קלטה מי הגורם, וקראה לי לשיחה.
אלעד, בוא נדבר רגע. אתה כועס.
אני בכלל לא כועס על שום דבר! ניסיתי להתחמק.
אלעד, אני לא רוצה לפגוע בך, מתוק…
אני לא מתוק שלך!
השנה שכרנו קוטג בקיץ רצינו להפתיע אותך, אבל הגיע הזמן לגלות את האמת. אבא שלך מצא כלב, ואנחנו הולכים לקחת אותו היום. אתה מוזמן להצטרף.
את אומרת את זה באמת? הופתעתי והייתי מוכן להאמין לה. חיבקתי אותה חזק, ממש חזק.
מיכל כמעט הזילה דמעות, תשמח, אלעד, הכל יהיה בסדר, אין צורך לבכות, ליטפה לי את הראש.
כשאבא חזר מהעבודה הלכנו יחד לקחת גור כלבים. כבר לא כעסתי בכלל על מיכל, וראיתי שהיא בעצם לא האויבת שלי. השלמנו. הכלב נרדם בזרועותיי. כולנו היינו מאושרים.
