אורלי. העולם בפנים.
נולדתי במשפחה פשוטה, חמה ושקטה למדי. ארבעה ילדים: שני אחים גדולים, אחות אחת, ואני הקטנה. כולם קראו לי בשם שונה תמי, תמא, או אורלי, אבל אבא היה מתעקש לקרוא לי “אוֹרלִי” כאילו צילצול של מנגינה קלה על גלים רכים. הוא תמיד אמר שהשם מזכיר קיץ ביתי, חם ונעים, ואני דרשה שכולם יקראו לי בדיוק כך, כמו שהוא קרא לי.
הורי היו אנשים רגילים, אך אנשים כאלה הם שמכינים עולם יפה. אמא הייתה מוכרת קמעונית בחנות בגבעתיים, אבא מנהל מחסן בתאגיד לוגיסטיקה. הם חיו בפשטות, בשקט, באיזו ברית שקטה שבה מילים רועמות אינן קיימות, רק חום שקט ויציב.
אבא חזר הביתה בריח של שמן מכונה, רוח הדרך ופסולת כביש. הוא תמיד היה עטוף בשקיות: בקבוקי חומץ משכן השכנים שלא יכלו לשלם במזומן, שקי תפוחי אדמה, ואפילו כמה אבטיחים שהוא גרר ברגעים בלתי מתוזמנים. הוא היה איש שלא ידע לעבור ליד בקשת עזרה.
ההוצאות היה אחראית עליה אמא. זה היה העולם הקטן שלה סדר, חישוב, קפדנות. היא לעולם לא בזבזה מיותר, אך כשמדובר בחינוך, בספרים או בחוגים, היא הייתה משקיעה ללא היסוס. על עצמה ובעליה היא חסכת, עלינו לא.
בכל יום שישי, כחלק מטקס קבוע, היא היישבה לפני הטלוויזיה, שלפה קופסה של חוטים והחלה לתקן בגדים. “היא מרפאת” את כל הציוד שלנו באותה סבלנות שבה מרפאת אותנו בשקט ובתשומת לב. היא הייתה רכה, שלווה, מעט מלאה, שערה העבה אספה בקשקשת חזק. מעולם לא שמעתי אותה מתווכחת עם אבא. אפשר היה לשמוע אותם משוחחים שעות ארוכות, ברוגע, כאילו שניים מהם חולקים עולם מיוחד שרק הם מבינים.
אבא דבר בחיי היום-יום בקצרה:
איך הולך, ילדים?
ולא שכח לגעת בנו בלחיצת יד אדישה, לעיתים אף להרים אותי על כתפיו ולזרוק למעלה כך שראיתי לרגע את כל העולם מלמעלה למטה, תחושה של ריחוף שמלאה בתשוקה. הרגעים האלה היו האהובים עלי.
חשבתי שהמשפחה שלנו היא אידיאלית, כמו בספרי האגדות שבהם הכל במקום.
בשנים בגיל מתבגרתי הפכתי לילדה רועשת, צבעונית, רגשית. השירה הייתה לי קלה, הטקסטים אפילו יותר. בחמשי כיתה כבר ידעתי שאני רוצה במה, רציתי ללמוד בתיאטרון. כשסיפרתי זאת לאמא, היא כמעט שפכה את התה על השולחן. אבא חייך ואמר:
מה, אורלי? אפשר לנסות.
ולכן יצאתי לדרך למדתי, הופעתי, עבדתי באירועים, כתבתי ברכות, סצנות קצרות וביום מן הימים החלטתי לכתוב ספר קטן, סיפור פשוט על נערה שמחפשת את עצמה. היססתי עד הסוף אם יש לה מקום בשוק הקריאה, כתבתי אותו בחשאי בלילות, מרצף משימות. זה היה אישי מדי, כמעט “לא ספר”. החלטתי להראות אותו רק לחברה שלי.
היא קראה, חייכה ואמרה:
אני רוצה לחלק את הספר לכל אישה שתבוא למסיבת ההולדת שלי…
הייתי בטוחה שהשמעתי משיבוש.
איזה ספר? על מה את מדברת? אלו טיוטות…
החברה הקשיחה ופתחה בחיוך רך:
אורלי, שנים של ידידות איתך הן מתנה שמלאה בנשמתך. הפעם רוצה להחזיר לי את הטובה את הספר שלך, עבור כל האמהות. אפשר לי.
המילים שלה זעזעו אותי. במשך יומיים ניסיתי לשכנע עצמי שזה לא נכון, שהקונספט בלתי רציני. אבל היא כבר ארגנה: מצאה מעצב, קשרה עם מדפיס, חזרה לי באומץ:
תני לו לצאת לאור. כולם יאהבו. תחכי ותראי.
הספר הפץ כנפיים מיד, כי היה כן, חי, ללא קישוטים מלאכותיים. אנשים קיבלו בו את הדמות שלהם, פחדים ותקוות, האמת שהרבה חוששים לומר בקול רם. הוא נמכר והפך למתנה פופולרית.
לאחר מכן חיפשתי נושא עמוק יותר המשפחה, השורשים, האנשים שהפכו אותי למה שאני.
ההחלטה ההיא פתחה לי פתח למשהו שלא הייתי מוכנה אליו.
הייתה לי משימה לשאול את הורים על עברם, תאריכים, סיפורים. התקשרתי לאמא, קיבלתי תגובה מקוטעת:
אבא איננו כאן. הוא הלך למשהו.
הפתעתי, כי בדרך כלל היא יודעה היכן הוא.
קראתי לאבא, הוא ענה בחיוך:
היי, אורלי! אני אצל סבתא, מתקן גדר.
למה אמא לא אמרה לי זאת? כשנכנסתי הביתה, מצאתי אותה במטבח. היא אמרה בקול רך:
אנחנו נפרדנו עם אבא כך קורה לעיתים.
הקול שלה היה שבריר של פגע. האחים והאחות ידעו מזה זמן, אך לא אמרו לי כי רק הרגע אחרי הלידה הם רצו להגן עלי.
הייתי חסרת נשימה, בלי מחשבות. החלטתי לנסוע לאבא ולדרוש תשובות. הוא השתתק, מבטו חפז על הרצפה. אמא גם נשארה שקטה, עד שפרקה באותו רגע:
מאיפה באת, שחשבת שהחיים שלנו היו מאושרים? היית קטנה, לא ראית, לא הבנת. שבועות שלא דיברנו. הוא לא יודע לאהוב. אף פעם לא.
היא אמרה:
הוא עצמו אמר לי זאת.
הכל נפל מתוכי. הפסתי לענות לאבא לשיחות, הפסקתי לכתוב, הפסתי להיות אני.
כאשר חברה הציעה לנסוע להודו, ראשתי בקול:
רצינית? עכשיו? אין לי זמן
אחרי ערב שבו סיפרתי לבעלי על השיחה, הוא חייך, חייך בחום, ואמר:
לך. זה מה שאת צריכה.
ניסיתי להתווכח, הוא נקט קו עדין:
אורלי, לך. נעבור את זה יחד.
ולכן יצאתי. הריטריט נוהל על ידי אישה מדהימה בשם ג’איה שנטה. היא ביקשה לקרוא לה כך, שם שניתן לה על ידי מורה רוחני: “ג’איה” נצחון, “שנתי” שלום. היא הפגינה שלווה עמוקה, כאילו פצלה את עצמה והבינה את ייעודה.
היא הייתה אור, לא טיפשות, אלא בהירות אמיתית. היא לא אמרה לא אף פעם, לא מתוך כניעה אלא מתוך קבלה. נסענו למקדש קרני מאטה “מקדש העכברים”. שם חיי אלפי עכברים קדומים, נחשבים לנשמות האבות. אנחנו, הנערות, התפגענו, אך ג’איה התכופפה והזינה אותם מגרגרים מלפניה, לוחשת:
החיים אינם תמיד במראה המוכר, אך הם תמיד חיים.
היא שמחה בשמש, בעלה, עלים, צל של עץ, קו ענן משובש חיה ברגע, לא כמוטו אלא כנשימה.
באותו ערב, אחרי מדיטציה, שקעה בשמים כגוון של שמן שבור. ג’איה הציעה לשבת בשקט על הגג של האשרה. כולם הלכו לחדרים, ואני הוסכמה. הסתכלתי על השקיעה, והרגשתי… לא עצב, לא בדידות, אלא תחושה של עומס פנימי.
ג’איה ישבה לצידי, מביטה מרחוק בשקט. היא לא שאלה, רק נוכחותה הייתה חמה. כשנשפתי כבד, היא פנתה אליי:
יש במחשבותיך ריזוז, אורלי, אתה יושב בשקט, אך בפנים סוחף סופה.
חייכתי:
אני תמיד כך. חושבת המון.
היא חייכה:
היום אינך חושבת, אלא מסתתרת.
היא המשיכה בעדינות:
לפעמים האדם נשתק לא כי אינו רוצה לדבר, אלא מפחד לשמוע את האמת שלו.
הדבר דרש בי להתבונן פנימה. היא המשיכה:
כשאישה מסתירה אמת, היא קודם כל מסתירה אותה מעצמה. הלב יודע תמיד. הוא פועם כאן, בחשש, כמו גוזל שמחפש מחסה.
ואז, בקול רך, שאלה:
מאיפה הגוזל הזה, אורלי? מאיפה הלחץ הזה?
הפסקה. היא קראה לי ישירות ללב, לא לעיניים. זה היה רגע של חיבור אמיתי. סיפרתי לה הכל, ללא חיסורים. היא הקשיבה בסבלנות, ואז אמרה:
את אוהבת את הוריך, רוצים להצילם מהפרידה. אבל זכור ילדים לא מצילים הורים. ילדים אוהבים ומשחררים. משאת האחראיות איננה שלך. אינך יכולה לשאת אותם יחד.
בכי פרץ בי, והיא נגעה בכף ידי ברוך:
את בת, לא שופטת, לא מגשרת, לא תרפיסטית. רק בת. זה המהות. תחזירי לעצמך מקומך והחיים יהיו קלים יותר.
פעם ראשונה מזה זמן רב נשמתי עמוק.
חזרתי הביתה, התקשרתי לאבא:
אבא, סליחה. אני אוהבת אותך. שומע? אוהבת.
השתק, ואז קולו רעד:
חיכיתי, אורלי חיכיתי לשמוע קולה שלך.
בערב הבא ביקרתי אצל אמא. ישבנו במטבח, והיא חזרה להיות אותה זוהרת, מתביישת מעט, מצחיקה. דברינו עד הלילה, והבנתי שהיא לא רק “אמא”, אלא אישה עם גורלה, כאביה, החלטותיה, חירותה.
מחרת פתחתי את המחשב, והתחלתי לכתוב ספר חדש. לא על המשפחה המושלמת, אלא על המשפחה החיה אהבה בצורות שונות, דרכים, זיכרונות, קבלה. על האור שלא נמצא במקומות שבהם הכל מושלם, אלא בו שבו הכל אמיתי.
והיום, אני כותבת לא כילדה, אלא כאישה. כאורלי שמצאה את עולמה הפנימי.
