הזיכרון של הבוקר ההוא היה כמעט קבוע. יואב כהן קם לפני שהשעון הצפצף, כמו שעשה במשך שנים רבות. הוא נשכב כמה שניות, מביט בתקרה, מאזין לרחש המים במקלחת אשתו כבר הייתה קמה. בחדר היה קריר, הוילונות משתרעים חצי פתוחים, והאור האפור חודר דרכם.
הוא תפס את הטלפון, בדק את המייל, ההודעות ולוח השנה. אין שום הפתעה. בשעה תשע פגישת תכנון, באחת עשרה פגישה עם הבנק, אחר כך ארוחת צהריים עם שותף פוטנציאלי. הכל תחת שליטה.
במטבח ריח הקפה והלחם המתוק חימם את האוויר. אשתו, בחלוק בית, שיערה אסופה בטפיחה רפופה, משטחת פרוסות טוסט. על השולחן משתרעת עיתון פתוח, ולצדו הקופסה המועדפת עליו.
אתה תקח את היום מאוחר היום? שאלה בלי להסובב ראש.
לא יודע, יואב מילא לעצמו קפה. זה תלוי בבנק. אם נערוך את העסקה, אלי להגיע עד השעה שמונה.
היא הנהנה, מתיישבת מולו ומגלגלת חדשות בטלפון. השיחה לא הייתה חמה, אבל כבר מזמן זה לא הרגיש מוזר. הם חיו זה לצד זו, משקעים מרוחקים זה מזה, כמו שני קוים מקבילים. מבחוץ הכל נראה מצליח: דירה במרכז, בית קיץ, מכונית, חופשות מתוכננות.
הוא אוכל, כמעט בלי להרגיש טעם. מחשבותיו כבר במשרד. הוא צריך לעבור על המספרים שוב, למנוע מהבנק לדרוש תנאים נוספים. הוא אהב את הסדר, את ההחלקה ללא הפתעות.
רק אירוע אחד לא התאמה לתמונה המסודרת של חייו. דבר שלא חשב עליו הרבה זמן. לפני יותר מעשרים שנה, כשעבד במשרד קטן בפריפריה, כשהשכר מתרחש והחודשי של השכירות משולם במזומן בתיקיות. אז הוא ושותפו ערכו תכנית עם חוזים מדומים. הסכום לפי היום נראה זעיר, אבל אז היה מציל. אדם אחד ממחלקת הנהלת חשבונות נזקק יותר מכל. יואב תיאר זאת כמקריות, לא כאשמתו.
הוא דחף את הזיכרון, לקח לגימה נוספת של קפה והסתכל בשעון.
אני יוצא, אמר בקימה.
היא הנהנה, לא משאירה את הטלפון.
בחצר שכבר מתנגנים מכוניות, מישהו מצפצף, הנהג מחכה במדויק. יואב מתיישב במושב האחורי, מאשר בטאיקה שהתיק עם המסמכים במקום.
המשרד היה במגדל זכוכית בתל אביב, שם התחיל בחדר קטן וכעת שוכב כמעט על חצי קומה. במזכירה נעמדה לפניהם.
בוקר טוב, יואב, קיבלנו חבילה של שליח, שמתי על השולחן שלך.
ממי?
לא ציינה. רק מסרה והלכה.
הוא הנהן, נכנס למשרתו. חדר מרווח, חלונות פנורמיים, שולחן כבד, על הקיר תעודות ופרסים מסודרים. הכל נועד לשדר יציבות והצלחה.
על השולחן, מעל ערימת ניירות מסודרת, היה מעטפה. לבנה, דחוסה, ללא כתובת השולח. רק שמו ופרטו כתוב בכתב יד ברור, קלאסי במקצת.
הוא קיבל את המעטפה, סיבב אותה בידיו. הנייר היה קשוח, יוקרתי. ללא לוגו. פתאום נושא זה הרגיש חוץ מהמקום המוקפד שלו.
שוב פרסום, ממלמל, למרות שהרגיש שזה לא פרסומת רגילה.
המזכירה הציצה פקפוק.
רוצה קפה?
כן, תודה, השיב, ובזמן שהיא עוזבת הוא קרע בעדינות את קצה המעטפה.
בתוכה היה דף אחד, אותיות שחורות מודפסות, ללא חתימה.
«זוכרים איך בשנת תשעים ושמונה במשרד הקטן בקומה שלישית חתם על שלושה חוזים מדומים? אז אמרתם שלא יפגעו באף אחד. אבל אדם אחד איבד עבודה, ולאחר מכן גם דירה. הוא עדיין כאן.
הייתם רגילים לחשוב שהכול בשליטתכם. אך העבר אינו נעלם. הוא רק מחכה לרגע שבו תשתחררו.
אם תרצו שהשותפים והמשפחה לא ידעו פרטים, תתכוננו לשיחה.
בקרוב אתקשר אליכם».
יואב הרגיש ייבוש בפיו. הוא קרא את הטקסט שוב, כשכובד לא נעים עולה בלבו. המילים היו מדויקות מדי, לא רמזים כלליים אלא פרטים ספציפיים.
הוא נשען על הכיסא, הדף רועד בידיו. הלב פועם חזק יותר מן רגיל. בתודעתו עלה תמונת המשרד הקטן, הקיר עם צבע מתקלף, השולחן הישן בו הוא ושותפו ישבו עד הלילה, מחפשים בריחה.
הוא באמת אמר שלא יפגעו במישהו. והאיש שהייתה בו חשבון, בחור במאיות באמצע גיל, לא הגיע לבוקר. שמעו שמפוטרים, שמסתבכים בחובות. יואב לא חקר. כבר אז למד לא להביט אחורה.
הוא שם את הדף על השולחן לצד המעטפה וסגר עיניים. מי כתב זאת אחרי שלושים ושנים?
דפיקה נשמעה בפתח.
יואב, מוכן לפגישת התכנון? נכנס מנהל הכספים, גבר גבוה עם תסרוקת מדוקדקת. האנשים כבר מתכנסו.
יואב סגר את הדף בתיקייה.
כן, בא, אמר, משקיע קולה כדי שישמע אחיד.
בפגישת התכנון הוא נשא מילים מוכרות, רשם, הנהן, הקשיב לדוחות. אך מחשבותיו חזרו למעטפה על השולחן. מישהו חפר בעברו. מישהו ידע יותר מדי.
לאחר הישיבה חזר למשרד, לקח את הדף שוב. על הגבה לא היה דבר לא חתימה, לא פרטים ליצירת קשר. רק הבטחה ש«בקרוב אתקשר».
הוא פתח את רשימת הקשרים בטלפון. השותף לשעבר? לא דיברו עשר שנים. אולי הוא מרגיש מרוכז שהיואב עבר לעסק שלו והאחר נותר במקומות משניים. אבל מאיפה יודע על החשבון? השותף לא ידע פרטים על מנהל החשבונות.
או שאחד מהעובדים הנוכחיים מצא מסמכים ישנים? איך הם שמעו על המשרד בקומה שלישית ובשנת תשעים ושמונה?
הוא הלך במשרד, מחשבותיו נעות בין אפשרויות. להתקשר לשותף? לשאול ישירות? אבל איך נשאל? «אתה שלחת לי מכתב, נכון?» זה נשמע מצחיק. ואם לא הוא?
הטלפון הרעיד על השולחן. הודעה ממאישה: «אתה היום בא אחר כך? צריך לדעת אם לבשל ארוחת ערב». הוא הביט במסך, לא ידע מה לענות. הכול סביבו הפך לשביר. הבית, המשרד, השגרה כל תנועה קלה והכל עלול להתפורר.
אהיה מוקדם יותר, שלח וקבע את הטלפון.
היום כולו עבר תחת צל של איום בלתי נראה. פגישה עם הבנק, ארוחת צהריים עם השותף, דיונים על פרויקטים חדשים הכל היה אוטומטי, כמו תסריט מאולף. בפנים הוא חיכה למי שיבוא.
אבל אף אחד לא התקשר. רק בערב, כשכבר היה מוכן לעזוב, מזכירה נכנסה למשרד.
יואב, מישהו התקשר ממספר שלא מזוהה. אמרו שהם יחזרו מאוחר יותר.
לא נודע שמי?
קול היא נמנעה. גבר, רגוע. אמר שמדובר בעניין אישי.
הוא הנהן, מרגיש את הלב נצמוד.
במכונית בדרך הביתה הוא הביט בחלון, לא שם לב לעיר הלילה. אורות, שלטים, אנשים בתחנת האוטובוס הכל נמס. הנהג מדבר על פקקים, יואב רק מניד ראשו.
בבית קיבל שתיקה. אשתו השאירה פתק על השולחן: «יצאתי לחברת בת, אל תחכה». לידו צלחת עם ניירות עטופה. הוא לא חימם, שפך לעצמו וויסקי, ישב בסלון והדליק טלוויזיה בלי לבחור ערוץ. המסך רצה, הוא לא ראה.
הטלפון על השולחן, בכל פעם שהמלקט נדלק הוא קפץ, אך רק מכתבים לעבודה ופרסומות הגיעו.
בלילה הוא לא יכל לישון. דמויות חזרו למוחו החשבון שהשם שכח, השותף שהדגיש שהשאיר אותו בלי עבודה וללא בית, אותה בחורה ממחלקה אחרת שציפתה ממנו ואז נעלמה עם סגירת המשרד. הכל היה מרוחק, כמו חיים של אחרים. פתאום מישהו משוך בחוט.
למחרת המכתב כבר לא נראה כסוד. הוא היה בתיק השולחן, מסודר. יואב פתח אותו שוב, קרא, ללא מחשבות חדשות.
בצהריים חייג מספר לא ידוע.
כן, אמר, רגיש שהכל מתחיל להיצף.
יואב, שלום, קול רגוע, בלי מבטא, בלי אינטונציות מיוחדות. משערים שקיבלת את המכתב שלי.
מי זה?
זה לא חשוב. החשוב שאדע מה שאתם מעדיפים לשמור בסוד. ואני יכול לספר זאת למי שחשוב לכם או למי שהעסק שלכם תלוי בו.
יואב לחץ על הטלפון בחוזקה עד שהידיים הלבנו.
אם אתם חושבים לחרוז, התחיל, אך קולו רעד.
לא חושב, אני יודע. יודע על החוזים המדומים, על האיש שהפך ללא עבודה וללא בית. יודע איך המשכת לבנות קריירה, איך הוא נשאר עם עבודות זמניות. הביוגרפיה שלכם מאוד מדגמת.
מה אתם רוצים?
שיחה. היום שבע בערך, בית קפה בפינת הרחוב שלכם. אתם מכירים את המקום. תבואו לבד, ולא תספרו למישהו. מבינים איך מידע מתפשט מהר.
הקשר נקטע. יואב נשאר כמה שניות עם השקט בקו.
בית הקפה בפינת הרחוב היה קטן, עם חלון שבו בערב יושבות אמהות עם ילדים וקשישים עם עיתונים. הוא ידע אותו היטב, הוא והאישה היו מגיעים לשם בסופי שבוע.
השעון הצביע על חצי שלוש. נותרו כמה שעות למפגש, מלאה בציפייה.
העבודה הפסקה להיות משמעותית. הוא ישב במשרד, מביט בחלון שבו טיפות מים מזחילות לאט. אפשרויות רצות בראשו לא ללכת? להתעלם? אבל המכתב ברשותו, ולכן למישהו יש ראיות, מסמכים או עדויות.
האם לפנות למשטרה? להודיע על סחיטה? אז יצטרך לחשוף מה גרם לשנאתו. המשטרה כנראה לא תתפנה לשמור על שמו. הוא קרא למנהל הכספים, אמר שהוא צריך לצאת בענייניו האישיים. המנהל הנהן, לא שאל. בעולמם כיבדו “עניינים פרטיים” כל עוד הם לא מפריעים לתוצאה.
במכונית חזר הביתה, הוא נתק לבו בפנים של הולכי הרגל, כאילו כל מבט מכיל ידע. הנהג שאל אם הוא רוצה לעצור במקומות, הוא רק הניד ראשו.
בבית הוא עמד ליד החלון, מביט בכביש. הקפה היה נראה מביתם, דרך שני בתים. מאחורה אנשים צוחקים, אחרים מביטים בטלפונים השגרה נראתה רגילה.
אשתו נכנסה למטבח, הביטה בו בתשומת לב קלה.
אתה מוקדם. משהו קרה?
הוא הרגיש גירוי פנימי, רצה לומר שהכל בסדר, שהוא רק עייף. המילים תקעו.
יש לי פגישה למטה, אמר. בקפה. בשביל העבודה.
במטה? היא הרימה גבה. יש לכם חדרי פגישות.
הם ביקשו, זה נוח להם.
היא הסתכלה עליו שנייה, ואז משלה כתפיה.
טוב, אני היום אל האחות, יום הולדת. אתה בא?
לא יודע, קוטע. תלוי.
היא לבשה תיק ויצאה מהמטבח.
השעה נמשכה לאט. לבסוף המחוגים התקרבו לשעה שבע. יואב לבש מעיל, ירד במדרגות ויצא לרחוב. הרוח הייתה קרירה, לחה, השמיים מאופקים בעננים אפורים.
בכניסה לקפה הוא עצר, נשף נשימה עמוקה ונכנס.
בפנים אור נעים, מוזיקה שקטה. אנשים ישבו סביב, כמה שולחנות. הוא הסתכל סביב, מחפש מי מהאורחים יכול להיות המכתב.
בחלון, ליד שולחן קטן, ישב גבר בגיל חמישים, שיערו אפור מעט, חולצת קז’ואל. פניו מוכרות, אך מרוחקות. יואב זכר את המשרד הקטן, ערמות ניירות, האיש בחולצה האפורה שעמד על ספרי החשבונות.
הוא זיהה אותו.
החשבון הרים מבט ונענה על הכיסא הפנוי.
שב, יואב.
קולו רגוע, לא אגרסיבי, אך ניכרת חמתו של אדם שחיכה שנים.
אתה? שאל יואב, מתיישב. המכתב השיחה
כן, האיש הביט בו בעיניים חדות. לא ציפית?
הקפיד יואב בחשש.
לא ידעתי מה קרה לך.
בטח שלא ידעת, אמר החשבון, קולה נשמע עייף. היית עסוק, קריירה, הצלחה. לא היה לך זמן לשים לב.
מלצרית הביאה תפריט. החשבון הזמין תה, יואב קיבל קפה. הוא הנהן, לא מקדיש הרבה תשומת לב.
מה אתה רוצה? שאל אחרי שהמלצרית הלכה.
שאלה מעניינת, חשבון חייך במקצת. בדרך כלל אנשים במצב כמוך מאיימים, מציעים “להפעיל קשרים”. אבל אתה קפצת ישר ללב.
אם אתה מתכוון לחרוז, התחיל יואב, אך החשבון הרים ידו.
אל תזדרז. אני לא גשש ולא עיתונאי. אני רק אדם שאיבד את הכול בגלל “הסכמה” שלכם. עבודה, דירות, בריאות. אז לא שאלתי, לא חקרתי. ראיתי אותך בטלוויזיה, ראיתי את ההצלחה שלכם, והבנתי שלא אוכל לשכוח.
יואב הרגיש מבוכה מתערבבת בכעס.
מה אתה רוצה? שאל. כסף?
החשבון הביט בו בבירור.
כסף זה קל. אבל לא רק זה. רוצה שתתקבל על מה שעשית. לא בשבילי, אלא בשביל… בשביל השותף שלכם, שמאוד גאה במוניטין שלכם. אשמח לדעת איך הוא יגיב אם יגלה את הפרטים.
יואב הרגיש את הלב נודד.
כבר הודעת לו משהו?
עדיין לא. אבל יש לי מסמכים, עותקים של החוזים, כמה ראיות. לא אספתי את זה אתמול. היה לי זמן.
יואב דמיין את פני השותף האיש שהשקיע רבות בעסק ובשמו, שהדגיש כמה חשובה השקיפות.
אתה רוצה שאני אפסיק את העסק? שאל.
רוצה שתבחר. או תספר לשותף ולאישה מה קרהבסופו של דבר יואב הושיט ידו, סיפר את האמת, והשתחרר מהצל שמלווה אותו כל כך שנים.
