יומן, 12 ביוני
גדלתי בבית אמיד ברמת השרון. אבא שלי נתן לי כל דבר שרק רציתי בגדים יפים, טיסות לחו”ל, כל גאדג’ט הכי חדש אבל למעשה לא היינו קרובים. העבודה הייתה כל עולמו; ניהל כמה עסקים מצליחים ותמיד היה עסוק, ורק לעיתים רחוקות ניתן היה לראות אותו בבית. ואם היה מגיע, זה בעיקר כדי להיפגש עם חברותיו. כולם ידעו על אחת מהן, אישה מבוגרת ממני בכמה שנים בלבד. לאורך השנים, למדתי להסתדר לבד.
כשסיימתי תיכון, התקבלתי ללימודי חינוך בסמינר גבעת ושינגטון על אף שכל מה שאבא שלי רצה, זה שאהיה רופאת שיניים. לא הסכמתי. עמדתי על שלי, כי ידעתי מה עושה לי טוב.
עם הזמן הפסקתי בכלל לקחת ממנו כסף. התקיימתי ממלגת הצטיינות, ומה שהצלחתי להרוויח בעבודות קטנות. בקיץ, בחרתי לעבוד כמדריך בקייטנת ילדים בירושלים, בזמן שאבא שלי התעקש לשלוח אותי לחופשה במלון חמישה כוכבים ביוון. סירבתי. היה לי חשוב לעבוד עם ילדים.
ערב אחד, הגיע אוטובוס עם קבוצה מילדים מאחת הפנימיות בצפון. הילדים התרגלו מהר לבית, אבל אחרונה ירדה ילדה שקטה ורזה, עם עיניים בוגרות מדי לגילה. באותו ערב, התחילו הילדים להתלונן שיש ריח לא נעים באוויר.
ביררתי וגיליתי שהילדה הזאת החביאה שאריות קציצות מתחת לכרית. האוכל כבר החמיץ.
הבטתי בה, היא שלחה מבט מבויש ולחשה:
“זה בשביל אחי.”
“ואיפה הוא נמצא?” שאלתי.
“בפנימייה אחרת,” ענתה בקול כמעט לא נשמע.
ברגע ההוא, חייגתי לאבא.
“סוף סוף את מבקשת ממני משהו,” אמר בקול מופתע. “חשבתי שאת כועסת עליי.”
“אבא, אני צריכה ממך כסף.”
“בשביל מה? את רוצה לקנות רכב?”
“לא. אני רוצה לקנות כמה שיותר אוכל לילדי הפנימייה.”
רק אז שמעתי חיוך בקולו. “את באמת נשמה טובה, נעמה,” אמר והוסיף חיוך שאפילו מעבר לקו הרגשתי.
התחלתי את הסיפור הזה כעוד קיץ מהרגיל, וסיימתי אותו עם תובנה עמוקה: כשלב כל הלב במשהו הכסף הופך רק לאמצעי, וכל מה שנשאר הוא החסד והאמפתיה. בסוף, זה מה שבונה אותנו כבני אדם.
