כרטיס אשראי יואב ביקש ביום רביעי, בארוחת בוקר. הקול שלו נשמע נכון מודאג, אבל לא היסטרי.
הדס, יש תשלום לעבודה שצריך להעביר בדחיפות, את שלי חסמו לי ליומיים, תעזרי לי?
ניגבתי את הידיים בסינר, שלפתי את הכרטיס מהארנק. יואב לקח אותו במהירות, כאילו פחד שאתחרט, ונישק את ראשי.
תודה נשמה, תמיד מצילה אותי.
עשרים שנות נישואין לימדו אותי לא לשאול יותר מדי שאלות. סמכתי עליו. או לפחות העמדתי פנים.
בערב שישי, תוך שאני מגהצת מצעים, שמעתי את יואב מדבר בטלפון מהחדר ליד.
הדלת הייתה פתוחה מעט. קולו היה שמח, שונה לגמרי מהקול שבו הוא מדבר אליי.
אימא, אל תדאגי, הכל סגור. המסעדה מוזמנת, שולחן לשישה, תפריט מצוין, קוקטיילים, קאווה, כמו שאת אוהבת. לא, היא לא יודעת מכלום, למה שתדע? אמרתי לה שאנחנו חוגגים בבית, במעגל המשפחה המצומצם.
יד הגיהוץ קפאה.
אישתי התמימה לא תחשוד בכלום. אישה פשוטה, אימא, את זוכרת בת מושב. עשרים שנה בעיר ועדיין נשארה של פעם. והכי חשוב? אני משלם עם הכרטיס שלה, ברור.
שלי חסום. אבל תחכי, איזו חגיגה תהיה ב”פינה היהלום” לשם היא בחיים לא תתקרב. שתישב בבית ותראה טלוויזיה.
כיביתי את המגהץ. הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס מים ושתיתי במהירות. הידיים לא רעדו. בפנים הרגיש ריק וקר, כאילו מישהו רוקן אותי מכל מה שחי.
אשתו התמימה… האישה מהמושב… עם הכרטיס שלה…
הנחתי את הכוס בכיור והסתכלתי מבעד לחלון. בחוץ ירד הערב. אולי הוא צודק. אולי אני באמת פשוטה ותמימה כמו עכברה. אבל עכברים, כשדוחקים אותם לפינה, נושכים.
בשבת בבוקר חסמתי את הכרטיס. הסברתי בבנק שאיבדתי אותו ואני פוחדת שישתמשו בו.
מהבנק נסעתי לצד השני של תל אביב, לאזור שבו פעם גרתי עם ההורים.
אסף פתח לי את הדלת בכפכפים ביתיים, הרים גבה מופתע.
הדס? כמה שנים! בואי, למה את עומדת בחוץ?
ישבנו במטבח שלו, שתינו תה. סיפרתי הכל. קצר, בלי התייפייפות. הוא הקשיב בלי להפריע.
הבנתי, אמר. תקשיבי, הדס, את הרי פעם הצלת לנו את כל המשפחה, זוכרת? כשהאבא שלי נשאר בלי עבודה, הבאת שק תפוחי אדמה, אמרת שזה מיותר אצלך.
וידענו שזו הייתה לך האחרון. עכשיו תורי להחזיר. החגיגה שלהם ביום שני בערב, נכון?
בתשע מתחיל האירוע. אתקשר כשיבקשו חשבון. אז תכנסי. כבר דיברתי עם המנהל.
בערב יום שני לבשתי שמלה שברקתי בעצמי לפני שלוש שנים בורדו, בחיים לא לבשתי, לא היה לי סיבה. סידרתי שיער, התאפרתי. הסתכלתי במראה. לא עכברה…
הטלפון צלצל בחצי לאחת עשרה. אסף.
תבואי עכשיו. החשבון הוזמן, תיכף ינסו לשלם עם הכרטיס שלך.
המונית הגיעה תוך עשרים דקות. המסעדה נצצה בזכוכית ואור. אסף פגש אותי בלובי, רמז לכיוון האולם.
השולחן השלישי מהחלון.
נכנסתי. המקום מלא אנשים, צחוק, צלילי כוסות. הלכתי לאט בין השולחנות ואז ראיתי אותם.
יואב בראש השולחן, לידו רינה, אימו, בחלירה חומה, אחותו אילנית ובעלה. על השולחן צלחות ריקות, כוסות, שאריות קינוחים.
המלצר הביא את החשבון על מגש. יואב לא הביט בסכום, שלף מהכיס את הכרטיס שלי הניח על המגש כאילו זה הכסף שלו.
שירות פה מדהים! אמר בקול, סוקר את המסובים. אימא, אמרתי לך חוגגים כמו שצריך. לא כמו אותם עלובים שמכירים רק את מכונת התפירה ועל חיים דרך הערוץ הראשון.
רינה הנהנה בגאווה, סידרה את תסרוקתה.
בן, אתה אלוף. זה קרנבל אמיתי, לא כמו אלו שרק תקועים מאחור ושקטים בפינה.
אילנית צחקה קל. יואב חייך, מאוד מרוצה.
אימא, רק הטוב ביותר. כיף שיש לי אפשרות כזו.
המלצר לקח את הכרטיס, ניגש למכשיר התשלום. ניסה פעם אחת. שנייה. הסתכל במסך, הפנים שלו התקדרו. חזר אליהם.
סליחה, הכרטיס לא עובר. חסום.
פני יואב החווירו.
מה זאת אומרת חסום? לא ייתכן. תנסה שוב.
ניסיתי שלוש פעמים, הכרטיס לא תקף.
ניגשתי לשולחן. רינה ראתה אותי ראשונה. פניה התמשכו בתדהמה.
הדס? מלמל יואב וקם. את… מה את עושה כאן?
הסתכלתי עליו ברוגע.
באתי לחגוג. את אותה חגיגה שתכננת, רק לא איתי אבל על חשבוני.
שקט סביב השולחן היה מוחלט, אפשר היה לשמוע את הצלילים ממסעדה ליד.
הדס, תשמעי, זה בלבול התחיל יואב לשלוח יד, התרחקתי ממנו.
זה לא בלבול, יואב. זו שקר. שמעתי כל מילה שלך לאימך ביום שישי. כל מילה.
על האישה מהמושב, על הפשטות שלי, על זה שאהיה בבית מול הטלוויזיה בזמן שאתה פה עושה שמח.
אילנית תקעה עיניים בצלחת. רינה שיחקה במפית.
ריגלת אחריי? נעלב יואב. את עוקבת?
גיהצתי כביסה. אתה צעקת לכל הבית איך הצלחת לעבוד על אשתך. התפארת מול אימך.
זה לא ריגול, יואב. פשוט לא חשבת שמישהי כמוני תעשה משהו. חשבת שעכבר לא יוכל לנשוך.
יואב ניסה להתעשת.
טוב, אני אשם, אין ויכוח. אבל למה מול כולם? נפתור בבית, ביחד.
לא. פותרים כאן. חסמתי את הכרטיס בשבת. הודעתי לבנק שאבד כי לקחת אותו במרמה, לעסקה שלא ידעתי עליה. אז עכשיו, בעלי היקר, תשלם במזומן.
אסף נעמד ליד השולחן, יציב.
אם יהיו בעיות תשלום, נצטרך לערב משטרה. חשבון כזה לא נשאר פתוח.
פניו של יואב החווירו, אחר כך האדימו.
הדס, את מבינה מה את עושה? את מביישת אותי!
אני? חייכתי. אתה הכנסת את עצמך למצב הזה. כשחשבת שאשתך מהמושב לא שווה אפילו טיפת אמת.
רינה קמה, מצביעה עליי.
איך את מעזה לדבר אליו ככה?! את כלום, בלעדיו את אפס!
מבטי נשאר יציב, ואז בשקט עניתי:
אולי. אבל עכשיו אני כזאת שלא צריכה להעמיד פנים. וזה הרבה יותר טוב מהתמימות שייחסו לי.
עשרים הדקות הבאות הם בילבלו שטרות, חילקו מטבעות, ספרו כל שקל ושקל. יואב רוקן את הארנק, רינה את התיק, אילנית ובעלה חיפשו בכיסים.
קולות לחש ובלבול. המלצר עמד בשתיקה. אורחים מסביב הביטו בהתעניינות.
עמדתי וצפיתי כך קרסה כל ההצגה, כל ההדר, כל השקר.
כשגמרו לשלם, הוצאתי מהתיק מעטפה והנחתי מול יואב.
טופס גירושין. תקרא כשתגיע הביתה.
פניתי ללכת. זקופה, מלאת החלטיות. אסף פתח את הדלת ולחש:
כל הכבוד, הדס.
תל אביב הלילית קידמה אותי ברוח קרה, אבל בפנים הרגשתי משהו חדש חופש.
הגט הסתיים כעבור שלושה חודשים. יואב התקשר, ביקש סליחה, לא עניתי. קיבלתי מחצית מהדירה המשותפת.
יואב התקשר עוד פעם, כעבור שנה.
הדס, טעיתי. אימא גרה איתי ולא נותנת לי שקט, אין לי עבודה. שנחזיר הכל?
לא, יואב.
ניתקתי את השיחה ולא חשבתי עליו עוד.
לפעמים אני נזכרת באותו ערב במסעדה. איך עברתי בין השולחנות, איך הסתכלתי על יואב, איך הנחתי את המעטפה. ומבינה זה לא היה הסוף. זה היה התחלה.
לא מזמן פגשתי את אילנית בסופר. הסתובבה, התעלמה. לא קראתי לה. למה? אנחנו כבר לא באותו עולם.
אתמול אסף קפץ לביקור.
נו, הדס, לא מתחרטת?
הבטתי דרך החלון. בחוץ אביב, שמש, חיים.
אפילו לא לשנייה, אסף.
הנהן.
צודקת.
צריך להתחרט רק על מה שלא עשית. לא על מה שעשית.
