תקשיבי, כשאני הייתי ילדה, תמיד דמיינתי לעצמי איך כשאגדל, סוף סוף אוכל לעשות מה שמתחשק לי: לאכול מה שבא לי, ללכת לישון מתי שבא לי, לצאת בלי לבקש רשות מאף אחד. היום אני צוחקת על עצמי אז, התמימה שהייתי. קיבלתי את השוק הגדול ביום שבו עברתי לגור לבד: כל הבית עליי לנקות, לבשל, לשלם שכר דירה, לנהל חשבונות, קניות הכול משכר אחד שבקושי מצליח להספיק. חשבתי שחופש זה להחליט מה לאכול לארוחת ערב. לא ידעתי שהמשמעות האמיתית היא לחשב אם יישאר לי מספיק שקל גם לאורז וגם לסבון באותו חודש.
יום אחד קלטתי שעברו שבועות בלי שישבתי לאכול בנחת ארוחת בוקר. קמתי, התקלחתי, סידרתי את המיטה בחפזון, ורצתי לתפוס את האוטובוס. בדרך פתאום נזכרתי שלא הגבתי לעוד מייל מהעבודה, שחייבים לשלם את האינטרנט לפני שישי, והכרטיס כבר קרוב למגבלה. “החופש של המבוגרים” התגלה כסדרת משימות ולא כהגשמת חלום.
בסוף יום כשהייתי חוזרת, העייפות נפלה עליי כמו שק של תפוחי אדמה. פותחת את המקרר בתקווה שאולי יקרה קסם, והוא יבשל לי משהו לבד, אבל ברור שזה לא קורה צריך לחתוך, לשטוף, לבשל, ולהתמודד אחרי זה שוב עם הכלים. לפעמים הייתי פשוט אוכלת לחם ולבן רק כדי לא להיכנס למלחמה עם המחבת. אבל גם אז לא באמת נחתתי, כי בראש כבר רצות מאות דאגות: חשבון מים יקר, צריך לבדוק מה קורה עם הנזילה באמבטיה, הבגדים מהבוקר כבר מתחילים להסריח כי שכחתי לתלות.
כל החברות אמרו “יאללה, בואי ניפגש”. אבל כל פעם שניסינו לתאם, לכל אחת היה משהו אחר אחת עובדת שעות נוספות, אחת מטפלת בסבתא חולה, אחת בלי שקל פנוי, אחת פשוט מרוסקת מעייפות. בתור נערות היינו נפגשות כל יום כמעט, היום יוצא שלפעמים עובר חודש בלי לראות אף אחת. וגם כשכבר נפגשות זה בעיקר שיחות על עייפות, חשבונות, וגב שנתפש. צעירות, אבל נשמעות כמו בנות שמונים.
הכי קשה היה להבין שאין דבר כזה מנוחה אמיתית אפילו בשבת רק רשימת מטלות חדשה: כביסה, ניקיונות, סידורים לשבוע, קניות, לתקן משהו בבית. הייתה פעם אחת שתפסתי את עצמי בוכה תוך כדי שטיפה של הרצפה, כי עלה לי פתאום: “אפילו כשאמורה להיות לי מנוחה, אני לא באמת נחה.” בתור ילדה חשבתי שזו חירות אבל בעצם, פשוט עשיתי בעצמי כל מה שכשהייתי קטנה ההורים היו עושים בשבילי. ואף אחד כבר לא עוזר, כי אני עכשיו הבוגרת.
וגם העבודה? וואו, זה כל כך לא מה שדמיינתי. הייתי בטוחה שעבודה מביאה סיפוק, סיפוק, אמרתי! לא הבנתי שזה גם לחייך כשכל מה שבא לך זה לברוח, להכיל הערות מטופשות, לרדוף אחרי מטרות שמשתנות בכל שני וחמישי, ולראות שחלק ענק מהמשכורת נעלם על דברים שאת אפילו לא רואה. הייתה תקופה שישבתי עם עצמי וחישבתי האם כדאי לי להוציא על ארוחת צהריים, או לשמור את הכסף ל”חופשי חודשי” של האוטובוס? את זה אף אחד לא אומר לנו בגיל צעיר, לא מסבירים ש”לגדול” זה בעיקר להיות במרתון בלתי נגמר בין דאגות למספרים.
חשבתי שלגדול משמעו חופש. בסוף זה איזון מוזר בין עייפות, אחריות, ולפעמים רק לפעמים רגעים קטנים של שקט אמיתי.
