כבר כמעט שעה אני יושבת בלובי ומסתכלת על בני הזוג הצעירים שחיכו בתור, בקופת חולים פה בתל אביב.
לא מזמן ביקרתי אצל רופאת נשים בקופת חולים מכבי. כמו תמיד, הייתה רשימת המתנה ארוכה והרופאה התעכבה. מאחורי עמדה בחורה צעירה, נראית בסביבות שמונה-עשרה, בהיריון מתקדם, ובאה עם בן הזוג שכנראה בן גילה. ה״הורים״ לא טרחו להתחשב בתור ודיברו בקול רם, כאילו כל הקומה שלהם. הבחור לא הפסיק להתלהב בגרון ניחר שהוא עומד להיות אבא לבן:
זה לא מגניב שיש לנו בן? יאאאאאאאאאא
הוא חזר לעצמו לפחות עשר פעמים, עד שפתאום קפצה לו מחשבה אחת:
טוב, עוד לא בחרנו שם! בואי נבחר שם של אחד הרופאים כאן!
הוא התחיל להסתובב בלובי, מסתכל על שמות הרופאים בדלתות ומתאר איזה שם מתאים. בסוף התיישב חזרה ליד החברה שלו, והמשיך לצחוק בקול רם. אישה מבוגרת שעברה שם העיר לו:
בחור צעיר, תירגע בבקשה!
הוא הסתובב אליה נדהם, הביט בה ואמר:
גם סבתא בהריון! חחחח
החברה שלו צחקה בשקט, עם אותו מבט מטופש. אני התאפקתי בכל הכוח לא להעיר להם, בעיקר בגלל שהיא בהריון ולא רציתי לגרום לה אי נעימות או ויכוח מיותר.
אחרי כמה דקות הבחור פתח דיון חדש אוכל.
אני מת מרעב! וואי וואי וואי
איזה באסה, התור עוד חצי שעה לפחות
בואי נעוף לאכול שווארמה! אחר כך נחזור.
לא בא לי שווארמה.
איך את נהיית בררנית חחח
מרוב הרעש הילדים עשו שם, לכולם כבר התחילה לכאוב הראש. ובמזל, הם באמת קמו והלכו, לא בטוח אם לשווארמה או לקובה, אבל העיקר שיצאו.
בחשש חשבתי לעצמי איזו דוגמה יקבל הילד שלהם. כנראה שגם הוא יגדל להיות חסר נימוסים. רק אפשר לקוות שהסבים והסבתות יתערבו בחינוך, אבל אם ככה הם חינכו את הילדים שלהם, אולי גם לנכד לא תהיה יותר תקווהואז, פתאום, נשען מולי אדם זקן. הוא הביט בי בעיניים טובות ואמר בשקט, כאילו עונה למחשבותיי:
“אל תשפטי מהר מדי. לפעמים את לומדת הכי הרבה דווקא מהבלגן שמסביבך. אולי דווקא הילד הזה, שיגדל ליד כל הצחוק והרעש, ידע לזכור גם את השקט של מישהו שמביט עליו מהצד.”
ואני, בין כל הציפייה לתור ובין כאב הראש, פתאום הרגשתי חיוך קטן. אולי באמת, ביום מן הימים כשישב ילד בתור ארוך, הוא יזכור את השקט. ואולי אפילו יבחר בו.
