28 במרץ 2025
יום שלישי
היום במשרד, אחרי שהשלים את הדו״חות על פרויקט הפיתוח, קיבלתי הודעה שמיכאל, בעלי, יגיע לאסוף את הילדים מהגן. הלכתי למקרר כדי לקחת חצי קפה לפני שיוצא, וכשניסיתי להיכנס למשרד שלו הדלת נשארה סגורה, הוא לא פתח לי אף אחת מהן.
היום אני גר עם הורי בתל אביב, בעוד הילדים נמרוד וענת מתגוררים עם מיכאל בחו”ל. זה לא בגלל שהוא אוהב אותם במיוחד, אלא כי הוא החליט להעניש אותי בדרך הזאת.
הכרותנו התחילה בטוב. היכרנו דרך חברה משותפת, סוזן, והחיבור היה מיידי, אז החלטנו שלא לדחות את החתונה. אחרי כשנה נישאנו. כבר חיכיתי לילד הראשון, והורינו של שנינו עזרו לנו למצוא דירה קנו לנו דירת חדר אחד קטנה בשכונת רמת גן. הייתה קטנה, אבל הייתה שלנו.
מיד אחרי הלידה של נמרוד החלו הקשיים. מיכאל לא היה מוכן שאורך הלילה של תינוק מלא בכי ושריקות, שצחצוח הצעצועים משאיר ריבונות בחדר, ושחיתות של חיתולים תלויים במטבח. הוא לא אהב שאני משקיעה שעות במטלות של אם חד-פעמית.
שנה אחרי כן קיבלתי חדשות טובות מחר מצפה לי בת. עם הלידה של ענת החליטה המערכת שלנו להישבר עוד יותר. החיים בדירת חדר אחת הפכו למרוכזים, הוא היה מתוח כל הזמן, והוויכוחים הלכו והחמירו.
הוא האשים אותי בכל: שהורינו לא מצאו לנו דירה ראויה, שמשקלי עלה אחרי הלידות, שאני לא אם טובה ולילדים יש רעש מתמיד. האשמותיו הרבו, והרגשתי שהמשפחה מתפרקת מתחת לרגלינו.
החלטתי לשים את הילדים במעון ולחפש עבודה. עד אז הייתי בבית, מנסה לנהל משק הבית. מיכאל חזר הביתה יותר ויותר בשיכור, והדרישות שלו כלפי הילדים והעתיד שלנו הלכו והחריפו. החלטתי שאצא מהקשר הזה ואחיה עם הילדים בדירת שכירות אם אוכל לפרנס אותם בעצמי.
מצאתי עבודה בחברת הייטק בחיפה, ובמקביל פגשתי אדם נעים בשם רון חזן. התחלנו לצאת, וזה היה כמו אוורור קצר. בבית לא היה דבר טוב מחכה לי, רק ניקוי, כביסה, בישול, גיהוץ וגבר חזר על רגליו רועש.
יום אחד, אחרי שחוששתי יותר מדי, לקחתי את הילדים וברחתי. שמעתי לידי הורי כמה זמן, ואז שכירת דירה קטנה בחדרה. פתאום, כשהייתי בעבודה, מיכאל הגיע לגן והביא איתו את נמרוד וענת. הלכתי אליו, והוא סגר את הדלת ולא פתח, אף על פי שהיה בבית.
עכשיו הוא הציב לי תנאי: לחזור לביתו או שהוא יגיש תביעת גירושין, והילדים ישארו איתו ואני אהיה חייבת לתשלום מזונות. פחדתי מכך שהמשפט ייטיב איתו, כי יש לו קשרים והמערכת עלולה להטות את הכף לכיוונו.
החלק הקשה ביותר הוא שהוא לא מתעניין בילדים בכלל הוא משתמש בהם רק ככלי למניפולציה. בליבי אני יודע שאם לא אסכים לתנאיו, הילדים יתגעגעו למקפאה שלו ויחזרו אלי לבסוף. אך איך אמור לחכות עד אז, כשאיני יודע מה יביא העתיד?
המסקנה שהגעתי אליה היום היא שצריך לדעת מתי לשים גבול ולצאת ממעגל של ניצול, גם אם הפחד מצידו של האחר גדול. עלינו לזכור שהחיים שלנו, והשלווה של הילדים שלנו, אינן רכוש של מישהו אחר, אלא זכות שמגיעה לנו ממלאך של חסד פנימי.
