סגר את הדלת בפרצוף
אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי…
נועה קפאה עם המגבת בידה. היא הסתובבה לאט אל בנה. אילן עמד בפתח המטבח, מצחו מקומט, ידיו תחובות בכיסי המכנסיים הביתיים.
מה? שאלה נועה והניחה את המגבת. למה אתה חושב ככה?
סבתא אמרה.
כמובן, סבתא.
ומה עוד סבתא סיפרה?
אילן נכנס עוד צעד למטבח, סנטרו מזדקר, עיניו מלאות נחישות ממש כמו אביו.
היא אמרה שעזבת את אבא כי לא רצית שתהיה לי משפחה נורמלית. שלמה. שתהיה לי ילדות מאושרת. עזבת דווקא בשביל להכעיס אותי.
נועה בחנה את פני בנה. עוד רגע בן עשר, וחיים רק שניהם כבר שנתיים. שנתיים מאז שאמיר נעלם מהחיים של אילן, בלי אפילו טלפון או הודעה ליום הולדת. אבל את דבורה, חמותה לשעבר, אילן פוגש כל שבת. והיא, מצידה, לא מפספסת אף הזדמנות לטפטף לו מילים לראש.
תשמע, אילן ניסתה לדבר רגוע לא כדאי לך להקשיב יותר מדי לסבתא. היא לא יודעת את כל הדברים.
היא יודעת! התפרץ אילן. היא יודעת הכל! את זו שמשקרת! אם היית אוהבת אותי, היית שומרת על המשפחה! לא היית רוצה להתגרש! לא היית הורסת הכל!
כל מילה חתכה את ליבה. נועה ראתה את השפתיים הרועדות של אילן, את עיניו הנוצצות. הוא באמת מאמין. ה’, הוא באמת מאמין למה שהוא אומר.
אילן…
אבא היה גר איתנו! היינו כולנו יחד!
אבא שלך כבר שנתיים לא התקשר אליך זה ברח לנועה אפילו לא פעם אחת!
כי את לא מרשה! סבתא אומרת שאת אוסרת עליו!
אילן הסתובב ופרץ בריצה מהמטבח. שנייה אחר כך הדלת לחדרו טרקה ברעש.
נועה נשארה לעמוד ליד השולחן. מגבות מקופלות למחצה. תקתוק השעון. ודממה, עבה ולוחצת.
היא התיישבה על השרפרף, הסתירה את פניה בידיים. הדמעות פרצו לבד לוהטות, כועסות. אמיר בגד בה, הסתובב עם מישהי מהמשרד חודשים, וכשנודע לה? אפילו לא ביקש סליחה כמו שצריך. רק משך בכתפיים, כאילו לא קרה כלום. איך יכלה לסלוח?! איך יכלה להישאר עם גבר ששיקר לה בפנים? ועכשיו אילן בטוח שדווקא היא-היא הרסה הכל.
ודבורה הגבירה הצדקת ממשיכה לטוות את הרשת שלה. הבן המהמם שלה לא אשם זו האישה, קשה ונוקשה, שלא מסוגלת לוותר בשביל הילד.
נועה מחתה את פניה, הביטה מהחלון. הילד עוד רגע בן עשר. הוא לא מבין. ואולי גם לא יבין עוד הרבה זמן.
שלושה ימים עברו באיטיות. אילן אמנם בבית, אוכל בבוקר, הולך לבית ספר, חוזר, מכין שיעורים. אבל כמו מאחורי זכוכית. נועה שואלת על בית הספר ממלמל תוך כדי שמביט במסך הטלפון. קראה לארוחת ערב בא, אוכל בשקט, לא מביט בה. ניסתה לחבק לפני השינה התרחק, מלמל “לילה טוב” וסגר את הדלת.
ביום שישי נועה החליטה: מספיק. עצרה בסופר אחרי העבודה עם עגלה עמוסה עוגת שוקולד עשירה, הצ’יפס שאילן אוהב, מגש פיצה גדול עם פסטרמה ופטריות. אולי יראו סרט יחד, אולי סוף-סוף ישוחחו כמו פעם.
היא דחפה את הדלת, סחבה את השקיות למטבח.
אילן! בוא הנה, תראה מה הבאתי!
שקט.
אילן?
נועה הלכה במסדרון, פתחה את דלת החדר. ריק. המיטה לא מסודרת, הספרים פזורים על השולחן. התיק איננו. גם המעיל לא על הוו.
היא חטפה את הטלפון, חייגה לבן. צליל חיוג ארוך, ואז נותק. שלחה הודעה: “איפה אתה? תתקשר דחוף”. קיבלה וי כחול, הוא קרא.
שום תשובה.
עוד שיחה שוב נותק. עוד פעם, עוד ניסיון. בפעם החמישית נותק מיד.
מה זה…
האצבעות רעדו, בקושי הצליחה להקיש. שוב חייגה. עוד חיוגים ועוד.
קליק.
הלו?
אילן! קולה נשמע מתוח. איפה אתה? קרה משהו? הכל בסדר?
הכל בסדר.
הקול שלו רגוע. אולי רגוע מדי.
איפה אתה? למה יצאת ככה?
אני נוסע לאבא. מהיום אני אגור איתו.
נועה קפאה במסדרון.
מה?!
סבתא אמרה שאבא רצה לקחת אותי בזמן הגירושים, אבל את הכרחת, ולכן השופט השאיר אותי אצלך. אני לא רוצה לחיות אצלך. יהיה לי טוב יותר אצל אבא.
אילן, חכה…
צליל ניתוק.
נועה חייגה שוב נותק. שוב הטלפון כבוי.
היא התרוצצה בדירה, לבשה מהר מעיל, תיק נפל, הזמינה מונית בלחץ. את הכתובת של אמיר זכרה בעל פה, גם היום.
עשרים דקות בפקק, עשרים דקות שבהן נשכה את שפתיה עד דם.
כשהמונית פנתה לשכונה, יצאה מבלי להמתין לעודף, ורצה אל הבניין ואז נעצרה.
כשספסל מול הכניסה, יושב אילן. המעיל פתוח, התיק לצידו. הפנים אדומות ומוכתמות, כתפיים רועדות.
הוא בכה.
נועה זינקה אליו, כרעה על האספלט הרטוב וחיבקה את כתפיו. הקור חדר מיד את הג’ינס, אבל לא אכפת לה.
אתה בסדר? אכלת? מה קרה? למה אתה בוכה?
הידיים חיפשו לחום מיששו את פניו, זרועותיו, לבדוק. קר, חי, כאן. הלחיים קפואות, האף אדום, ריסים דבוקים מדמעות.
אילן הרים אליה עיניים, סמוקות ונפוחות, עם כאב עמוק בתוך האישונים, ונועה בקושי הצליחה לנשום.
אבא גירש אותי.
נועה קפאה. ידיה נשארו על כתפיו.
מה?
הוא גר שם עם מישהי אחרת. נולד להם תינוק אילן משך באפו, ניגב את לחיו בשרוול, מרח טיפה לכלוך ודמעות הוא אפילו לא נתן להיכנס לדירה. אמר שבאתי סתם, שאחזור אלייך. פשוט סגר לי את הדלת בפרצוף.
הקול של אילן נשבר, הוא הסתובב, מסתיר פנים. כתפיו רועדות.
נועה משכה אותו אליה, חיבקה חזק, תחבה את פניה אל שערו ריח של רוח קרה ושמפו של ילדים. אילן לא התרחק. להפך נשען אל גופה, חיבק חזק.
בוא הביתה לחשה כשהרגיע קצת נסגור את כל החשבונות אחת ולתמיד.
מונית עד הבית של דבורה עוד רבע שעה. אילן שותק, מביט אל החלון ואל הצללים שבחוץ. נועה מחזיקה בידו, והוא לא משחרר. היד הקטנה והקרה חבויה בכף ידה.
הדלת נפתחת מייד, כאילו כבר חיכתה. חלוק, רולים, נעלי בית עם פונפונים תמונת הסבתא המושלמת. רק שעיניים חדות וחוששות.
או, דבורה פותחת ידיים, נסוגה אחורה אמא שלך סוחבת אותך? רוצה שתשנא את אבא שלך? גם אותי?
אילן עובר את הסף. נועה רואה את גבו רזה, מתוח, עדיין של ילד מתחת למעיל שמתחיל להיות קצר עליו.
סבתא, הרים ראש, ונועה שמעה בקולו משהו חדש בוגר שיקרת לי?
דבורה מצמצה. שניה אחת המסכה נשברה.
מה? אילן’לה, על מה אתה מדבר?
הייתי אצל אבא. הוא גירש אותי. למה?
נועה ראתה איך פניה משתנות, המסכה של הסבתא האוהבת מחליקה. מבט מתרוצץ מחפש תשובה, עובר בין אילן לנועה ובחזרה.
אילן’לה, זו אימא שלך אשמה, היא…
את אמרת שאמא לא נותנת לנו לדבר. שאסור לו להתקשר, שהוא מתגעגע. אילן הידק אגרופים עד שהפרקים הלבינו. אז למה הוא סגר לי את הדלת? למה לא רצה לדבר? למה הביט עלי כאילו אני זר?
אתה לא מבין, הוא פשוט עסוק, עובר עליו תקופה קשה…
ואולי אמא באמת דיברה אמת? אילן הרים את קולו, דבורה נסוגה פסע שאכפת לו רק מעצמו? שיש לו אישה חדשה? תינוק קטן? כולם שמחים… למה הוא צריך אותי? אני רק מפריע.
דבורה הזדקפה, קולה התקשה, עיניה הבריקו משהו קשה, עצור.
אימא שלך שכנעה אותך! הצביעה על נועה היא הרסה הכל, היא…
תפסיקי!
אילן צרח בכזו עוצמה שנועה נרתעה. ההד התגלגל בחדר המדרגות.
שקר! אני עייף מהשקרים שלך! שנתיים את מספרת סיפורים, והוא אפילו לא בירך אותי ביום הולדת. יותר אני לא בא לפה. ואל תתקשרי יותר. אם אבא זרק אותי גם אני זורק אותו. את שניכם אני לא צריך!
הוא הסתובב, תפס את ידה של נועה.
בואי, אמא.
דבורה נשארה לעמוד בפתח, חיוורת, פה פעור. לראשונה בכל השנים נועה ראתה אותה ככה חסרת ביטחון, עלובה, נטולת החומה היומיומית של האשמות.
להתראות, אמרה נועה וסגרה את הדלת מאחוריהם.
בבית, אילן אכל שני משולשים של פיצה קרה, שתה שלוש כוסות תה עם ריבת פטל. התכרבל על הספה, עטוף בשמיכה משובצת, שקט, אף אדום. החשיך, מנורת לילה הטילה צללים חמים על פניו.
אמא.
כן, חמוד?
סליחה.
נועה הניחה את הכוס על השולחן. התבוננה בבנה כתפיים צרות, שיער פרוע, קמט עיקש בין גבותיו.
עשית הכל בשבילי, עבדת, בישלת, תמיד דאגת לי. ואני… רק הקשבתי למה שסבתא אומרת. האמנתי לה, לא לך. עיניו מושפלות, אצבעות משחקות בשולי השמיכה. זה לא יקרה שוב. מעכשיו אחליט בעצמי במה להאמין. לפי מה שאני רואה בעיניים.
נועה חייכה, זזה אליו, ליטפה את ראשו. והוא לא התרחק. להפך נשען קרוב אליה, כמו בילדותו הקודמת.
הלקח היה כואב. אכזרי אפילו. אבל נדמה שאילן למד אותו.
