כאשר סבתא שלי, שושנה, מגלה שהיא חולה, היא מתייחסת לכך ברוגע שלא מצוי אצל רבים. היא יושבת במטבח, מוזגת לעצמה כוס תה, מביטה החוצה מהחלון וקוראת בקול חזק:
«אני לא אשאר בבית ואחכה למוות. אני רוצה לחיות כל עוד יש לי כוח».
באותה תקופה היא בת שישים, קוצנת, תמיד מחייכת, והניצוץ הפנימי שבה לא נסגרו השנה, הדאגות, השגרה ואפילו האבלים. בתוכה חיה תמיד תשוקה לחיים שקטה, אך עקשנית כמו נבטים של אביב שמפרצים דרך סלע.
כל חייה של שושנה עברו בבית אחד בית ישן בירושלים, חם ובו ריח של תפוחים, נענע ולחם טרי. שם היא גדלה חמישה ילדים, עוזרת לנינים, מקבלת אורחים ומקבלת את חורפי השנה. הבית היה היקום שלה, אך היא לא רוצה שסיפור חייה ייגמר בדיוק בו.
לאחר כחודש מהאבחנה היא מוכרת את הבית. היא מודיעה רק לדינה, האחות הצעירה שלה, שליוותה אותה למשרד הרישום. השאר מגלה זאת במקרה.
בני דוד שלי, תומר, מגיע לביקור, פותח את הדלת ובוכי רואה קירות ריקים בלי רהיטים, בלי וילונות, בלי ריח הפילפים שהיו שם למי שעובר את הסף. על הדלת תלויה שלט: «רכוש פרטי».
כמה ימים לאחר מכן היא שולחת לנו הודעת קול. קולה אחיד, בטוח, ואף מצחיק במקצת:
«לא מתנצלת. זו החלטתי. כל חיי עבדתי עכשיו רוצה לחיות כל עוד אוכל».
בכסף שמקבלה ממכירת הבית, שושנה יוצאת למסע. היא לא טסה לחו”ל ולא נשארת במלונות יקרים היא מטיילת ברחבי ישראל, הארץ שהיא כמעט לא הכירה, למרות שצמחה כאן. היא מבקרת בחוף ים הכינרת, בגבעות הגליל העליון, במנזרים עתיקיים ובקיבוצים קטנים שבהם האנשים עדיין פוגשים זה בזה ברחובות.
היא שלחת לנו גלויות, הודעות קצרות, תמונות מחויך, שזוף, עם חברים חדשים. לפעמים נעלמת לשבועות, ואז חוזרת: רגועה, מלאת השראה, כאילו חזרה משיחה ארוכה עם עצמה.
חלק מהמשפחה לא מבין את מעשהה. הם אומרים: «איך יכלה? זה הבית, הזיכרונות, הילדים, הנינים!» אחרים מתפעלים מאומץ הלב שלה. והיא משיבה בפשטות:
«לא רוצה לעזוב קירות. רוצה להשאיר זיכרון של כך שחייתי».
והיא באמת חיה. בשנתה האחרונה אולי בפעם הראשונה באמת בעיניה חוזר הברק שהכרתם רק בתמונות ישנות. היא לומדת לשמוח בכל בוקר, מבלי לדחות את האושר ליום אחר.
כאשר נפטרה, אנחנו פותחים מזוודה קטנה שצברה. בפנים עשרות כרטיסי רכבת, מפות תיירות, גלויות ישנות, פתקים עם שמות בתי קפה שבהם ביקרה, ויותר ממאה תמונות: מחייכת על רקע הים, ההרים, בתים ישנים ובשדרות. כל תמונה מלאה בחיים, בתנועה, באור.
הבית כבר איננו. הכסף נעלם. נותרה החופש האוצר היקר ביותר שהייתה לה. החופש להיות היא, לחיות כפי שהיא רוצה, בלי לחכות לאישור וללא מבט לאחור.
ולפעמים אני תוהה: אילו נודע לנו שיש מעט זמן נותר מה היינו עושים? האם נשארים בתוך ארבעת הקירות, בין הדברים המוכרים והפחדים? או שמא, סוף סוף, נעזים לחיות לא «יום מן הימים», לא «מאוחר יותר», אלא עכשיו?
כי אולי בחוכמה האמיתית טמון לא לצפות למוות, אלא לקבל את החיים בעיניים פקוחות, כמו שעשתה היא.
