אמא, הגעתי! קראתי בכניסה לדירה, מוריד בעדינות את התיק על יד הדלת. שאפתי אוויר עמוק, מנסה להרגיע את הלב הדופק במהירות בכל פעם שהייתי חוזר מבית־הספר, לא ידעתי באיזה מצב רוח אמצא את אמא. הלב הלם בחוזקה עד שכמעט קפץ לי מהחזה, וכפות הידיים שלי התכסו זיעה קרה.
בשקט של הבית, נשמע לפתע קולה החותך של אמא, כמו שוט:
נו, ומה הפעם? שוב קיבלת שלוש?
הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ, המבט שלי ננעץ בנעליים הבלויות. רק בן שתים־עשרה הייתי, אבל כבר התרגלתי לטון הזה יום־יום הדהד בראשי, גורם לי להתכווץ ולבלוע את הרגשות פנימה, כאילו קובר אותם עמוק באדמה. הלב נצבט, הנשימה רעדה.
לא, אמא… קיבלתי ארבע במתמטיקה, עניתי בקול כמעט לוחש, מנסה שלא לפגוש את עיניה. הקול שלי רעד, וכל־כך רציתי להיעלם. ממש כמעט חמש… היתה שאלה קשה, לא הספקתי לגמור…
ורד קמה מהספה, שם דפדפה בעצלות בירחון מבריק, ניגשה אליי בצעדים רחבים, פניה מלאות כעס הגבות התקדרו, השפתיים נקפצו דק, ועיניה יקדו.
ארבע?! אתה צוחק עליי? הקול שלה רעד מזעם. הבן שלי לא מקבל ארבע! אתה יודע מה אנשים יחשבו? שזה אני, שאני לא ידעתי לגדל ילד כמו שצריך!
ניסיתי… מלמלתי, הגרון נחנק. ישבתי אתמול שעתיים… ניסיתי להבין…
ניסית… לעגה בקולה, עיוותה את פניה לגיחוך. סתם אתה מתבטל! בטח שוב היית בטלפון, נכון? כל הזמן הראש שלך בשטויות!
היא חטפה את התיק, ניערה אותו בכעס המחברות עפו לכל עבר, קלמר נפתח. אני עמדתי קפוא, בולע את הדמעות. מבפנים הרגשתי חסר אונים. באמת השתדלתי, קראתי ושוב קראתי, חיפשתי דוגמאות בגוגל, ניסיתי להוכיח לה שאני בסדר…
ללא מילה נוספת, היא דחפה אותי לכניסה:
אל תחזור הביתה עד שתדע איך פותרים שאלות כאלה! ושלא תעיז לחזור עם ארבעות!
הדלת נסגרה בטריקה. עמוק בלב, הרגשתי את המכה. נשארתי בחדר־המדרגות, מחזיק במחברת אחת שנשארה לי. דמעות חמות טפטפו על הכריכה, מטביעות כתמים כהים.
“למה זה תמיד קורה לי…” חשבתי, יורד לאיטי במדרגות, רועד. המעיל נשאר בדירה, והקור חדר לעצמות. חיבקתי את עצמי, מנסה לשווא להתחמם.
התגעגעתי לאבא! הוא תמיד ידע להרגיע, להצחיק, לפייס. אבל הוא עבד בדרום, באתר בנייה בכרמיאל, היה מתקשר לשאול מה נשמע, מבטיח להביא מתנה אבל עכשיו היה רחוק, והבדידות העיקה כמו אבן ענקית.
פעם ראשונה שורד צעקה עליי, הייתי בן תשע. קיבלתי נכשל בלשון. היא צרחה, תפסה לי את היד חזק, השאירה סימן אדום:
בגללך כולם יאמינו שאני אמא גרועה! איך אביט לאנשים בעיניים? מה יחשבו עליי?
ברחתי לאבא, וסיפרתי הכל. עמוס היה נסער, דרש מוורד להפסיק, הסביר לה שציונים לא קובעים את ערך הילד, שהיא לא צריכה לצעוק. אבל ברגע שנסע, קראה לי לחדר:
אם תעז לספר לו שוב, לחשה, לוחצת לי את הכתף בכאב, אגרום לך להצטער! זה הבית שלי. אל תפריע לי, ואל תטריד את אבא שלך עם שטויות שלך!
מאז שתקתי, השתדלתי להיות לא מורגש, לעשות הכל מושלם. בכל בוקר בדקה בת יומן, בכל ערב חקרה מה קיבלתי במבחנים. פחדתי להיכנס הביתה, הרגשתי כאילו הולך על קרח דק, שעלול להישבר.
פעם, בעת שסידרתי את החדר, שמעתי אותה משוחחת עם רונית מהקומה השנייה. עמדתי בדלת, לא נעתי:
בכלל לא רציתי ילד, שמעו את קולה הצורם. עמוס לחץ, רצה משפחה אמיתית. פחדתי שייעזוב. האמנתי, אם יהיה לי בן, אז אולי יהיה לו מעניין, ואני אעמוד מהצד… וזהו, נולדה לי תמר… והוא רק איתה! עליי שכח לגמרי!
את… מקנאה בילדה שלך? שאלה רונית, תמהה בכל לב.
לא מקנאה, נמאסה עליי! בגללה אנחנו כל הזמן רבים… אילו לא היתה… הדברים דקרו לי עמוק בלב. הרגשתי לחיצה חזקה בבטן. חמקתי בשקט לחדר, חיבקתי את הכרית חזק, בולעת דמעות.
מאז השתדלתי להיות שקופה. לא עזר אמא תמיד מצאה אשמה, תמיד כעסה.
~~~~~~~~~~~~~~~~
תמר? מה את עושה פה במדרגות? נשמע פתאום קול רך מאחורי.
הסתובבתי לאחור. זו היתה רינה, השכנה החביבה מהקומה הראשונה. קשישה טובה, שערה לבן מסודר בתסרוקת, עיניה חמות. לבושה בחלוק בית עם פרחים וכפכפים חמודים.
אמא זרקה אותי… גמגמתי, העיניים דומעות.
שוב על ציונים? נאנחה השכנה, מתבוננת בי באמפתיה. בואי, תיכנסי אליי. בחוץ קר וגשום. לא טוב שתשבי פה.
היא לקחה אותי בידה היד שלה היתה חמימה ורכה והובילה אותי לדירתה, המלאה בריח תה נענע ובקציצות, ועל החלון הכלניות יפרחו בצבעים עליזים.
שבי, אני אכין לך לחם עם גבינה. שמה קומקום על הגז. תספרי לי הכול, אני פה בשבילך.
נענעתי את רגליי מתחת לשולחן, לא מוצאת מילים.
קיבלתי סתם ארבע… פרצתי מחדש בבכי. והיא טוענת שאני מבייש אותה, עצל, לא שווה כלום. אומרת שכל הבית נהרס בגללי…
שטויות גמורות, נזפה בי רינה, חותכת את הלחם בדיוק. את ילדה חכמה ומדהימה, לא משנה מה אמא שלך חושבת. אצלה כנראה יש פחדים וכעסים, אז היא מוציאה את זה עלייך. רוצה שאשוחח איתה?
אל, נפלתי בשקט. ייצא רק יותר גרוע. אבא היה עוזר לי, אבל הוא רחוק…
רינה ליטפה אותי על הראש; בהרגשה, כאילו שמו עליי שמיכה רכה. היה קצת פחות קשה, פתאום נהיה לי חמים בבטן.
לפעמים מבוגרים זקוקים לעזרה, אמרה, מניחה לפניי צלחת עם סנדוויצ’ים חמים. אולי הגיע הזמן שאבא יחזור? או לפחות שידבר עם אמא רציני. הוא אוהב אותך, רואים עליו.
הבטתי לה בעיניים, בפעם הראשונה מזה זמן ארוך הרגשתי שמישהו באמת מבין אותי. לקחתי ביס, הנענע והגבינה מילאו אותי בנחמה.
אבא הבטיח לבוא בחופש, לחשתי, אבל הוא כל־כך רחוק… ואמא אוסרת עליו להתערב. “הילדה שלי, אני אחנך אותה,” היא אומרת.
רינה התיישבה, תמכה בראשה ביד.
חינוך זה לא עניין של עונש וצרחות, אמרה. זה חיבוק ואמון. אמך לא יודעת אחרת. אבל תמיד אפשר לשנות.
הרהרה רגע, ואז אמרה:
את יודעת מה? אולי בעצמי אדבר עם עמוס. אומר לו שהילדה שלו זקוקה לו. הוא לא יישאר אדיש, נכון?
קפאתי. הפחד והתקווה התמזגו. הנהנתי, מכווץ את הכוס בין שתי ידי, ופתאום הבנתי אולי משהו באמת ישתנה.
*************************
שבועיים אחר כך קרה הדבר הבלתי צפוי.
חזרתי מבית־הספר ונתקעתי בכניסה. נעלי עבודה מגושמות עמדו שם, מלאות אבק מהאתר. אבא! הרי הבטיח לבוא רק בחופש… הלב שלי הלם משמחה וגם קצת פחד.
מהסלון בקעו קולות רמים:
אתה לא יכול סתם ללכת! צרחה ורד. בקולה רעד של היסטריה.
משפחה? ענה עמוס עייף, בקול שלא הכרתי חד. איזו משפחה זו, אם את מפחידה ומשפילה את הבת שלך? דיברתי עם רינה ועם המורות… אני יודע הכול, ורד. על כל הצעקות, כל פעם שהשפלת אותה. את לא אמא, את שומרת־סף!
אתה לא מבין כלום! היא משקרת לך! צווחה.
אני יודע איך את מתנהגת, קטע אותה. היא פחדה להיכנס הביתה, בכתה כל לילה, ואת עוד אוסרת עליה לדבר איתי…
אתה מפנק אותה! זעקה. ככה לא מחנכים!
לא בנפש שלה! קולו התחדד, את לא תפגעי בה יותר.
ואם תלך לא תראה אותה שוב! איימה.
מי אמר שהיא נשארת אצלך? השיב בקרירות. את לא תתעללי בילדה שלי.
הוא יצא למבואה, הבחין בי. פניו התרככו, עיניו היו מלאות אהבה. כרע מולי, אוחז את כפות ידי בידיו החזקות.
מותק שלי, אף פעם לא אעזוב אותך. כבר מצאתי לנו דירה ליד בית־הספר, עבודה מסודרת. הכול יהיה בסדר, אני נשאר איתך. מבטיח.
התחבקנו, הרגשתי חום מסתלק אליו בפעם הראשונה מזה שנים לא פחדתי. רציתי לספר לו הכול, על כל יום רע, כל לילה של דמעות, המילים של אמא אבל מספיק היה לעמוד לידו.
אבא, לחשתי, מתחפר בזרועו, נוכל לחיות יחד, רק שנינו?
בטח, חייך, מצאתי דירה קרובה. תראי, נלך יחד, נכין ארוחות, נראה סרטים, ונדבר על כל מה שתרצי. מהיום, את לא לבד.
הנהנתי, דמעות שמחות בעיניים. הרגשתי קול רך בפנים אולי בכל זאת יש תקווה.
באותו רגע ורד פרצה מהחדר, עיניה רשפו, פניה עיוותו משנאה.
תשלמו על זה! סיננה, אתם עוד תצטערו! אוכיח לכם מה זה.
עמוס עמד מולי, שלא לזוז, כולו ביטחון. לא יפחד יותר.
ורד, אמר, רגוע ויציב, תעזבי אותנו. החלטתי. אנחנו עוברים, תני לנו שקט.
אתם עוד תשמעו ממני! צרחה בדרמטיות אראה לכם מה זה! תהרסו את החיים שלי? נהרוס לכם בחזרה!
הדלת נטרקה מאחורינו, חתכנו סוף לפרק ההוא. לקחתי נשימה בחיים לא הרגשתי כה חופשי.
***************************
הימים הבאים היו כמו חלום. עברנו לדירה קטנה, מוארת, עם נוף לעצי צפצפה, בלי צעקות וצורך להתחבא. עמוס התחיל לעבוד בקבלנות בעיר, כל בוקר היינו אוכלים יחד טוסט וחביתה, מריחים קפה פורש בחדר.
בערבים טיילנו בפארק, האכלנו ברווזים, שיחקנו, ראינו סרטים מחובקים. לראשונה מזה שנים לא פחדתי לחזור הביתה.
בוקר אחד, פניתי לאבא בהיסוס, מושיטה לו את היומן:
תראה, אבא, חמש במתמטיקה! גאווה הציפה אותי.
הוא הביט בי, ואז חייך חיוך רחב כזה שחימם לי הכול מבפנים:
כל הכבוד! אני גאה בך מאוד. רואה? כשנרגעת, הכול הולך הרבה יותר טוב. את פלא שלי.
חיבקתי אותו חזק ידעתי, סוף סוף, שמישהו רואה אותי, בלי צורך להצטדק.
אבא, פניתי אליו שוב, שקטה, אפשר שנלך לגן־החיות בשבת?
בטח! כל־כך שמח. ניסע, נארוז סנדוויצ’ים, נאכיל יונים בשער, נסתכל על כל החיות, אפילו נצטלם יחד.
איזה כיף! צחקתי, והרגשתי כמו ילדה שנולדה מחדש.
***************************
בינתיים, ורד הסתובבה לבדה בַּדירה, הכעס חורץ בה בועות. איך הוא העז לקחת את תמר? איך? הרשימה בראש שלה הלכה והתמלאה ברעיונות מרושעים: לדבר עם הבוס של עמוס, לשלוח מכתב אנונימי למנהלת בית־הספר, להאשים את תמר בגניבה, להרעיל עליהם דיירים…
היא כתבה הכל במחברת, כמעט שוברת את העט מכעס.
ופתאום נכנסה פנימה אמה סבתא רבקה, קשישה נעימה עם עיניים טובות.
ורד, מה את עושה? שאלה בהתלהבות עצובה.
ורד נבהלה, ניסתה להסתיר את הדף.
כלום, אמא.
רבקה לקחה את המחברת וקראה בה:
את באמת מתכוונת לנקום בבעלך ובבתך? את השתגעת?
הם בגדו בי! ייללה. עמוס עזב, תמר… הכל קרס בגללה!
את בעצמך הרסת, ענתה בשקט אבל בתקיפות. את עסוקה רק בנקם, ושכחת את הבת שלך. את צריכה טיפול, ורד. דחוף!
לפסיכולוג? את השתגעת? ניסתה לצחוק, אבל הלב רעד.
כן, ענתה סבתא. או שתעשי זאת, או שאני אקבע לך תור. אסור להמשיך ככה.
פתאום כוחותיה נטשו אותה. צנחה לכסא, דומעת:
אמא… שנים קינאתי, כעסתי. הרגשתי שתמר גזלה לי את עמוס… לא השתלטתי על עצמי…
אמא חיבקה אותה:
הגיע הזמן שתטפלי בעצמך, בשבילך ובעיקר, בשביל תמר. תמיד אפשר להתחיל מחדש.
ורד הנהנה, לראשונה מזה זמן הרגישה אולי אפשר עוד תקווה.
***************************
בערב, תמר ואני ישבנו על הספה וצפינו יחד בסרטונים. הילדה נשענה עליי, שומעת את ליבי פועם בשקט, מרגישה את הביטחון.
אבא, הרימה אליי עיניים, אתה חושב שאמא אי פעם תאהב אותי?
ליטפתי אותה בשיער. כאב גלוי בי, אבל עניתי בזהירות:
אנשים משתנים, אמרתי רך, אם רק באמת ירצו. לאמא עכשיו קשה, היא הולכת לאיבוד. זה לא הופך אותה לרעה. רק סבוכה בפנים. אולי כשהיא תרצה, אוכל לעזור לה.
תמר נצמדה עוד יותר ושתקה.
ואם לא תשתנה? שאלה חרישית. אם תמיד תשנא אותי?
גם אז, חזקתי את ידה, את אהובה בלי קשר למה שאחרים אומרים. את מדהימה. וזה שאמא לא רואה זה לא מוריד מערכך. העיקר שיחד איתי את אהובה תמיד.
חיוך קל הופיע בעיניה, דמעות קטנות של הקלה.
תודה, אבא, לחשה. לפעמים נדמה לי שאני לבד בעולם, אבל אתה תמיד יודע מה לומר.
כי אני אוהב אותך מאוד, חייכתי. תמיד תדעי, את אף פעם לא לבד. ואם יום אחד אמא תרצה לתקן נהיה שם בשבילה. אבל רק אם תכבד אותך.
הנהנה, וחיוך הופיע על פניה.
אבא… אפשר להזמין מחר את נטע לבקר? כבר מלא זמן שלא נפגשנו…
בכיף! שמחתי. נעשה חגיגה קטנה, נאפה עוגיות, נעשה מסיבת סרט וקלפים.
איזה יופי! תמר זרח, ועוד ענן כבד נעלם.
ידעתי מהערב הזה, תהיה בת־אדם חופשייה. הכל השתנה לטוב.
