היי, רוצה לספר לך משהו שקרה לי עם איתן ובת זוגתי תמר, תפסתי את זה במחשבה וחשבתי לשתף.
תמר קראה לי, “בבקשה תן לי מפתחות מהאולטרה, צריך לקחת את אמא למרפאת חירום.” היא נגעה באיתן, שהיה משועמם על הספה. “אדאג לעצור לפני השעתיים, אחזיר את האישה שלך שלמה ובטוחה.”
איתן אפילו לא הרים מבט מהטלפון.
“לא.”
“תתני לי את המפתחות?” תמר חזה את היד. “יש לך היום חופש, לא הולכים לאן. אמא ממש חולה, הלחץ עולה.”
איתן סוף סוף הניע את הראש מהמסך: “אמרת לא, זה לא משא ומתן. נשים בנהיגה תמיד גורמות לתקלות פוגעים במישהו, מתנגשים בעמודים, או משאירים בעוגמת נפש.”
תמר קרבה עוד צעד, כיווץ האגרופים.
“איזה שטות אתה אומר?”
“איזה שטות? אחרי שלושה שנים של הלוואה על האוטו, לא אתן את הרכב לסיכון.” הוא חזר למגע של הטלפון וסיים את השיחה.
תמר רק הסתכלה בשקט על ראשו של איתן, הסתובבה ויצאה מהסלון, סגרה את הדלת בחוזקה. במדרכה חיפשה טלפון וקראה מונית. העלות הלכה והחזרה הייתה בערך שישים ושלוש שקל. אמא מתנצלת כל הדרך על העלות, ותמר רק מציצה שפתיים, חושבת כמה היה פשוט לאפשר לאיתן לעזור אם רק רצה.
כשהיא חזרה הביתה, איתן קיבל אותה במבואה עם הבעה מתביישת.
“סליחה, תמר, התגעגעתי. לא חשבתי על זה שהאמא צריך עזרה.” הוא ניסה לחבק, היא נסבה.
“השאר לי.”
“אל תזעמי, אני מתנצל! אני מבין שטעיתי.”
תמר הלכה למטבח בלי לומר מילה, איתן נחרט אחרי, מנסה לתקשר.
“איזה קפה נשתה? אולי יין? נדבר בשלווה?”
תמר הדליקה את הקטירה והחלה לשטוף כלים בזעם, כאילו היא רוצה למגר את הכעס. איתן נעמד כמה דקות ואז הלך לחדר.
שני חודשים של שתיקה מתוחה עברו. תמר משיבה בקיצור בלבד, רק כשזה נדרש. איתן מנסה שוב להרים שיחה, כל פעם פוגש קיר של קור.
ביום שבת בבוקר, תמר חותכת ירקות לבורשט, גשם מטפטף בחוץ והבית מלא באווירה שקטה ונעימה. היא מריצה מוזיקה עדינה ומרגישה שהלב מתרכך אחרי שבוע עבודה קשה.
פתאום הדפיקה חזקה בפתח. תמר נגבה את ידיה במגבת והלכה לפתוח, מבולבלת מי מגיע כה מוקדם.
“האם זה יעל?” היא משוחחת, ורואה בתור חומה, נכדת חמותה, רונית, נבוכה משקפיה.
“אתה מאבדת את המוסר?” רונית פוצצת בחדר. “את חושבת רק איך לשים את בנך בחובות! אתה לא דואגת איך הוא יחיה?”
תמר מנסה להבין.
“רונית, על מה את מדברת?”
“רעלתי אותך! הרסתי את האוטו של איתן! עכשיו הוא צריך לשלם קרדיט של שלושה שמונים אלף שקל על גרוטאות!”
תמר מרגישה את האדמה מתרקמת מתחת לרגליים.
“אף פעם לא ניהלתי את האוטו של איתן. הוא עצמו אמר ‘לא’ כשביקשתי מפתחות.”
“רגע, שקר! איך אתה יודע?”
באותו הרגע נשמעו צעדים בכניסה, והופיע איתן. רונית רצפה אל בניה.
“היא לא מודה! איתן, יקירי, איך תוכל לחיות בלי רכב שלושה שנים?”
תמר מביטה באיתן, מצפה להסבר. הוא רק מציץ למטה, נוטה קלות.
“תמר?” קולה שלה חנוק. “תגיד לאמא אמת. תגיד לה שמעולם לא לקחתי את האוטו שלך.”
איתן שתק, מתבונן בנעלי הסנדלים שלו.
“מתי, לפי האמת, הרסתי את האוטו?” שאלה תמר ברוח קרה.
רונית שלפה בטלפון.
“זה ביום שלישי, בשעה שמונה. יש לי את כל הצ’אטים של איתן!”
תמר חייכה בחצי חיוך, והפכה רונית לשקטה.
“יום שלישי? היה לי כנס מחוץ לארץ כל היום, משבעה בבוקר עד תשעה בערב.”
רונית נראתה מבולבלת.
“אבל… איתן אמר…”
“איתן שיקר,” תמר נגעה באיתן, “הוא לא? תגיד לנו את האמת. מי באמת גרם לנזק באוטו?”
איתן הרים ראש, פניו מתמלאות באדום.
“אמא, סליחה. אני הרסתי את האוטו בעצמי,” קולו ברעידה. “לא רציתי שתהיי כועסת, ניסיתי להאשים את תמר…”
“תמר, תפסיקי להאשים אותי! זה לא רק שאתה האשמת!” תמר מרגישה שהזעם מתפשט בתוכה.
רונית יושבת בכיסא, פניה חיוורות.
“איך יכולת? למה לשקר?”
“אמא, אתה יודע שתמיד היה לי מזל רע בנהיגה. זוכרת כשהייתי בן שמונה ושרטתי את רכב של אבא?” הוא מנסה לתפוס את ידה של רונית, היא נוטפת.
“תמר, למה החלטת להאשים אותי?” רונית עומדת לאט, מבקשת תשובה.
תמר עומדת, ידיה צמודות על חזה, רואה את הסצנה המשפחתית, הכעס מתחלף באכזבה.
“את יודעת, כשסירבת לתת לי מפתחות כדי לקחת את אמא למרפאה, חשבתי שאתה חמדן. אבל זה היה יותר גרוע אתה בורח.”
“איני צריך, תמר,” איתן מתקרב, “בבקשה תסלחי.”
“תפוס!” היא מסמיקה, “אתה היה מוכן להרוס את הקשר רק כדי לא להודות בטעות.”
“איני יודע איך להתחיל,” הוא מנסה.
“תתחיל במילה ‘סליחה’ ונראה איך זה הולך.”
רונית פתאום מדברת אל בנה:
“איתי, אתה מבין שהייתי בטעה על תמר? חשבתי שהיא חמדנית ולא אחראית.”
“תמר, איך אתה מתקן את מה שהבנתי?” היא בוחנת את היום האפור בחוץ דרך החלון. “איך אתה מתקן את ההאשמה שנפלה עלי ברגע הקשה?”
הבית נשתתק.
“תמר, מה עכשיו?” הוא מקרא בקול רך.
היא לא פונה אליו.
“לא יודע, איתי. חשבתי שנישא למישהו שניתן לסמך עליו, אבל אתה מוכן לשים אותי במצב של חוסר אמון ברגע של צורך.”
“זה לא נכון! אני אוהב אותך!”
“אוהב? מי אוהב פוגע?” היא מסתובבת. “אדם שאוהב לא יגרום למישהו סבל למען שלו.”
רונית קמה מהכיסא ונגש אל כלה.
“תמר, מצטערת על השקר, על שהאמנתי בבנו, על הצעקות. תשתפי אותי ברגשות.”
“תמר, אינך משקרת כל אם תגן על ילדה שלה. אין לי טענות אלייך.”
“אך אל איתן?” שאלה רונית בשקט.
“כן, יש לי,” תמר משיבה. “טענות חמורות.”
איתן קופץ, רץ אל תמר.
“תמר, תגידי מה לעשות, אני מוכן לכל דבר.”
“היום אתה מוכן, אבל כבר שיקרת והטענת עלי. זה חושף את האופי האמיתי שלך.”
“אני אשנה!”
“אנשים לא משתנים ביום אחד, ובפרט לא אלו שמוכנים להפליל אחרים.”
היא הולכת למטבח, משאירה את איתן ורונית לבד. מאחורי הדלת נשמעים קולות לחיים. רונית מאשרת לבנה על מעשיו.
תמר מחפשת פתרון. איך לחיות עם כזה בן זוג?
הקושי גדול. תמר פותחת חיפוש בטלפון ומקלדת: “איך מתגרש מהר?” ההחלטה נלקחת.
