בחדר הממתנה של בית החולים שערי פתוחה, רואה את החולה המושלך, ברגע של חוסר משקל הוא רק צל של קופסה. בחוץ פברואר, אבל השמיים מכוסים בעננים של ברזל שמזעזעים את ראשי במחשבות של ריקוד משקפיים. פתאום ברחוב מתגלה קרן של מכונית חירום, מנבאת ציפור של רעש.
כנראה שהביאו מישהו כבד, אומרת החולה בחלומות של רופא תורן, קול שמזדקף במילים של עומק.
הדלת נפתחת באיטיות והקולות מתגברים:
פתחו את הדלת, קחו אותו פנימה!
הדלת נפתחת, ואלון, אביו של הילד, עומד בפתח, תינוקו על כתפיו. אחריו, נעמי, אמא, מחזיקה את ראשה בשתי ידיה, פניה לבנות כמו שלג. היא משירה בקול רם:
נכון, הוא חי? נכון?
באותו היום הקפוא, אני רופא שמור במקפיא של משמרת. אינני אוהב לעבוד בראש שבוע, אבל בזמן של שבוע רגיל הזמן נמשך מהר יותר. הרופאים כאן, מעבדות, רדיולוגים כשכולם יחד, השאלות נפתחות במהירות.
לאן? שואל אלון בתשוקה, הושיטו לי יד, אנא, אתם רופאים צבאיים, אתם יכולים והוא מתפרץ בדמעות.
הקבוצה מתעוררת מהקיפאון:
הביאו את הילד למיטה, צועק רופא בכיר, ניתוח חירום, תבדקו אותו, והכינו את צוות החייאה.
אני מביט בתינוק ומקפיא. לפני שנה חוויתי משמרת דומה בדצמבר, שלג קפא על כל העיר. בת המקרבה חיפשה את בנה שנעלם אחרי יום גן, חיפשה בכל רחבי השכונה. אחרי שעות חשוכות מצאנו אותו בקברון מלא במים, חוט של מזחלת ליד הפה. הוא לבש מעיל כחול וכובע אדום.
כמה זמן עבר מאז?
איני יודע, אומר האבא, השכנים מצאו אותו במאגר מים, הוא היה עדיין בחיים. הוא קיבל הנשמת מלאכותית ברכב.
הכל ברור, צללו למרפאת, אומר הרופא, נוֹשֵׂא את הילד למיטה.
קולעתי את כובעו, פתחתי את המעיל. פניו של הילד קבורות בכחול, עצמת עיניו רחבות ולא מגיבות לאור, דופק ונשימה נעלמים.
הוסרו המים?
כנראה שלא.
התחלתי להכניס אוויר למריאותיו עם מים. הפכתי אותו פנימה למטה, השתמשתי בברכו שלי כדי ללחוץ על גבו. מים זורמים מפיו. הנחתי אותו על משכנת, נשאתי אותו שלוש פעמים, מנסה להרים את הלב.
הזמן קר, אולי המוח עדיין קיים. חשבתי על מצבים שבהם אנשים הצילו תחת שלג במשך יום שלם.
השעון על הקיר מצביע על דקות שתיים, שלוש, חמש פתאום פתח נפש בתוכו. צליל של חתול מגולגל בידי.
הילד נשף צינור חזק, כאילו נלחם במיתק של מוות.
להעביר למכונת הנשמה, הוא יצריך נשימה מבוקרת, הוא לא יוכל לנשום לבד.
אליסה, ילד, הוא חי? צעקה האם, שקטה עד כה, בת גחם: דוקטור, הוא באמת בחיים?
נמתין, אמרו חברים, נזמין צוות חירום של ת”א.
הביאו את הילד למיון. בחדר נשמר שקט מתוח, נורות נרחפות, מכשיר הנשמה משמש כמתזמר קטן. העיניים הקטנות מצביעות על חיים, הגוף נלחם.
אחרי שעתיים הגיע צוות “חיל האוויר” של ישראל. הם בדקו את הילד:
הוא לא חי, מוחו מת. כבהו את המכשיר, חכו לתוצאה.
הקהל בחדר נדהם.
אם העיניים מגיבות לאור, המוח עדיין פועם, אמר רופא חירום.
לא תמיד, כמה זמן עבר מאז הטביעה? המים במעיים משקיעים והחייאה ברכב לא הצליחה.
נסה, ביקש הרופא, אין לנו קתטר ילדי, אבל יש לך?
יש, אמר רופא אחר, אבל מה זה ייתן?
נשים הציעו לנסות. הם הכניסו קתטר דק, ובפתאומיות נוצר זרם של נוזל צהוב שמזדיין את הקבוצה.
חי! קראו כולם.
נמשיך עוד כמה שעות, ואז נכבה ונבדוק אם הוא נושם בעצמו.
שלוש שעות עברו, והילד הועבר לבית החולים.
שנתיים חלפו, האירוע נשאר בזיכרון. יום שבת, אדם מוזר נגע בדלתי. איש גבוה, פנים מוכרות.
אינכם מכירים אותי?
סליחה, אולי ראיתי אתכם במרפאה?
הוא הילד הזה?
מאחורי גבו פנה פניו הילד, חייך.
אלון? אמרתי בתדהמה.
כן, הוא אלון. בוא ותגיד שלום למרפא שלך. סליחה שלא הראינו זמן רב, היה בעיות בכתובת.
הזמנתי אותו פנימה, הוא קרא לי שירים, רץ בחדר, נגע בחלוקי צדף והאזין לים.
אני במים, אמר פתאום, אבא אמר שאדם חייב לדעת לשחות כדי לא לטבוע, ואתה יודע לשחות?
כן, עניתי בקול חזק, שייט שמח לך, ילד.
כיום אני עובד כרופא במרפאה בתל אביב. ביום אחד הגיע קצין קצבה של צבא, קפטן דרור,
שלום, מר ד”ר רועי, שמח לפגוש אותך.
שלום, קצין, השבתי, האם הכרות קודמת?
בהחלט!
הוא הביט בעיני כחול-אקרובט, נזכר בקול של אלון:
רועי? אלון? שאלתי בקול רועד.
כן, זה אני, רק עכשיו חזרתי מהאקדמיה, ביצעתי משימה. אני קצין מודיעין!
