זוכרת את אותו היום, כאילו זה היה אתמול, אף שחלפו שנים. כשנכנסתי למעלית של הבניין שלנו בפתח תקווה, כבר עמדה שם אישה שאחזה בידיה את המפתחות לדירתי.
ברגע הראשון חשבתי שטעיתי, אולי אני רק מדמיינת. אבל המפתח היה שלי מחזיק מפתחות קטן, בצורת לב כחול, שאחותי נויה נתנה לי לפני הרבה שנים.
האישה נראתה כבת ארבעים, שיער כהה וקצר, תיק קשיח תלוי על כתפה, מבטה שליו, כאילו אין שום דבר יוצא דופן במה שקורה.
המעלית החלה לנסוע למעלה, ליבי פעם בחוזקה.
“סליחה,” אמרתי, “איך המפתחות האלו הגיעו אליך?”
היא הסתכלה עליי. ואז על המפתחות. אחר כך שוב בי.
“מי את?” שאלה, ושאלה זו הפתיעה אותי כמו מכה.
“אני גרה בדירה 12,” עניתי בקול שקט ככל שיכולתי.
היא קפאה לרגע. ואז אמרה: “זה מוזר.”
“למה?” שאלתי, מרגישה הבהוב של חרדה.
“כי גם אני גרה שם,” השיבה.
המעלית עצרה בקומה השישית, אף אחת מאיתנו לא יצאה. שקט לא טבעי שרר.
“אני גרה שם כבר ארבע שנים,” אמרתי, מנסה להסביר לעצמי וללה.
האישה הידקה את המפתחות באגרוף.
“אני חתמתי על חוזה בשבוע שעבר,” השיבה.
המבט שלי לפניה היה מלא תמיהה. “איזה חוזה?”
היא פתחה את התיק והוציאה תיקייה, מתוכה שלפה העתק של חוזה שכירות. הכתובת היתה זו שלי. דירה 12.
שוב דממה.
“מאיפה קיבלת את הדירה?” שאלתי.
“הבעלים,” ענתה.
“מי זה?”
“יהודה.”
חשתי את הבטן מתכווצת. יהודה, בן דוד שלי, שבתקופה ההיא אמר לי שתשבי בדירה עד שישוב מארה”ב.
“הוא באמת בעל הדירה,” קבעתי בלחישה.
האישה הנהנה. “כן. הוא אמר שהדירה ריקה.”
המעלית הגיעה לקומה שלנו. הדלתות נפתחו. שנינו עמדנו רגע ללא תזוזה.
ולבסוף היא אמרה: “אולי יש כאן טעות כלשהי.”
“אולי,” חזרתי אחריה.
יצאנו למסדרון, ודלת דירה 12 היתה מולנו. היא הרימה את המפתחות. גם אני. שני המפתחות נראו זהים.
שתיקה מוזרה השתלטה. לפעמים, הכי קשה זה לא כאשר מישהו משקר לך, אלא כשאתה מגלה שאולי אף פעם לא ידעת את האמת.
הסתכלתי עליה.
“נפתח ביחד?” שאלתי.
היא נאנחה. “כן.”
ספרו לי כעת בכנות אם הייתם מגלים יום אחד שמישהו נתן את הבית שלכם לאחר, האם הייתם מנסים לגלות את האמת ברוגע, או שהייתם מתפרצים מיד?
