תקוה אלמוג חלתה פתאום. אף אחת מבנותיה לא הגיעה לבקר אותה כשהייתה במיטה. רק נכדתה יעלה טיפלה בה. הבנות הופיעו רק כשהפסח התקרב. כרגיל, באו לקחת מהמטעמים הכפריים שאמא הכינה! תקוה יצאה לשער לקראת הבנות.
מה אתן עושות פה? פנתה אליהן בקרירות.
הבת הבכורה, נעמה, עמדה מבולבלת.
אמא, מה קורה איתך? אמרה בהשתוממות.
כלום! זהו, יקירותיי! מכרתי את כל המשק
מה? ומה איתנו? הבנות לא הבינו מה קורה.
החיים במושב נווה-שקד היו משעממים ואפרוריים. לכן, כל דבר שהיה מוסיף טיפה צבע לנוף, הפך לאירוע המדובר של תקופה.
אבל ההופעה של יעלה, הנכדה של תקוה, לשעבר מנהלת מכולת המושב, עוררה סנסציה אמיתית.
סיפרו שהנשים הרגישות קצת נאנחו כשהיא עברה ברחוב.
אוי, יעלה! היו המקומיים ממלמלים מלאת חכמה! כולם קנאים עכשיו!
באמת, מיטב האליטה של המושב נעצה ביעלה מבטים, מלאי קנאה, כשהיא חרכה את דרכי הכפר בג’יפ מבריק ויקר.
כל אנשי נווה-שקד התאספו לראות את הרגע ההיסטורי.
הזקנות אפילו ניגבו דמעות מהתרגשות.
זה קורה באמת? כמו סיפור סינדרלה שלנו!
כך היה כנראה צריך לקרות! הרי ליעלה קראו ‘סינדרלה’ מאז גיל קטן.
עכשיו הייתה יעלה רשאית להסתכל בביטחון על כל מי שפעם צחק אחר גבה.
היא ראתה את אברהם החזן המקומי, ונופפה לו מהחלון בחיוך.
אברהם, איזה כיף לראות אותך! מה שלומך?
הכול בסדר! יעלה, תבואי למועדון לחזרה באחד הערבים!
בטח אגיע!
הרכב המהודר נעלם מעבר לפנייה, ותושבי המושב התפזרו לאט לבתים. אברהם נראה מרוצה.
חכמה הילדה! הגיעה לאן שרצתה! עכשיו תור לרופאים שלנו.
שרה, הזקנה מהמושב, שאלה:
מה קשור אליהם?
שרה, היום הרבה אנשים יחוו ‘קנאה’. מכירה את זה?
שרה נפנפה יד עליה, סימנה ‘חסדי שמים’ ומיהרה לביתה.
אברהם לא נעלב היא דיברה בכנות.
הוא התיישב ליד המועדון, ליבי רווי רגשות. חזרתה של יעלה העלתה הרבה זיכרונות
למעשה, אברהם השפיע על עתידה של יעלה לא פחות מאשר כל אדם אחר.
הילדה הייתה יתומה מהשמיים, אמה נפטרה ואביה עזב מזמן. איש מקרובי המשפחה לא רצה להתעסק איתה, ויעלה גרה שנתיים בפנימיה.
בסוף, התעורר אצל תקוה משהו בלב, והיא אספה את הנכדה לביתה.
במושב, ראו את זה בעין חיובית. תקוה עבדה אז במכולת, והמנהל שיבח אותה לפני כל הצוות.
הלוואי שכולנו היינו כמו תקוה אלמוג!
אבל תמיד היו גם חשדנים.
היום יש קצבאות יפות, היא ראתה איך לעשות כסף. אתם באמת מאמינים שהיא עושה זאת מאהבה? תקוה היא לא טיפוס קל!
המוניטין של תקוה כמנהלת המכולת היה קצת עכור. נהגה לרמות מדי פעם את הקונים, אבל כולם שתקו אצלנו לא משמיצים שכנים. לא חסכו עליה גם על סכסוכים עם שכנות.
יחסיה היו טובים רק עם שני בנותיה ועם בנה הרופא שעבד בבית החולים האזורי. כל השלושה היו באים לרוקן את המקרר.
בתור מנהלת מכולת, לא היה לתקוה מה לדאוג. עשרות תרנגולות, ברווזים, בחצר מחסן עם גדי ועיזה כולם ניזונים משדותיה.
כדי להאכיל את כולם, עיבדה בגפה שני דונם.
נשים לבד קשה להסתדר עם כל זה, ובמיוחד כשהגיל נותן אותות. העסקת עוזרת יקרה אז עלה בדעתה לקרוא ליעלה.
פעם בצהריים, סיפרה לחברתה הטובה חנה:
אני אקח את יעלה. אין לה מה לעשות בפנימיות האלה, ואנשים גם שופטים אותי על שעשיתי כך.
חנה תמיד הסכימה עם תקוה, כי עבדה אצלה.
צודקת, תקוה! שמעתי בעצמי שאנשים מדברים. וחוץ מזה, יעלה כבר גדולה תעזור לך במשק.
תודה חנה, הבאת לי רעיון! כשהשדה קורא, יעלה תהיה שם.
ומה עם הלימודים? היום קשה מאוד!
תסתדר בלי חוגים! לא סתם אאכיל אותה!
יעלה הייתה מאושרת ועזרה בכל. עד מהרה הפכו אותה במושב ל’סינדרלה’.
הרוב לא חיבב את ההתנהלות של תקוה. אחרי זמן, נשים אפילו אמרו לה בפרצוף מה הן חושבות עליה.
תקוה, תעזבי את הילדה! הלב נקרע, רזה כמו קנה! איך את נותנת לה לעבוד כך?
אבל מיד השיבה להן:
לא עניינכן! כל אחת תדאג לעצמה! הנכדה שלי עובדת מרצונה, גומרת לימודים ותלך לבית ספר וטרינרי.
תקוה כבר תכננה ליעלה את העתיד. אולי הכל היה ממשיך כך לולא מקרה.
יום קיץ אחד, הגיעה למועדון תרבות מנהלת חדשה עפרה, בוגרת מכללת אמנויות.
הסתובבה במושב כדי לחפש כישרונות. את אברהם מצאה מייד הוא יזם מראש.
עפרה, עם כלי נגינה נורמלי, אני יוצא להרים את הרוח במושב!
עפרה הזמינה אותו יום אחרי.
תנסה, אברהם! הכלי כאן ישן, אבל עובד!
נהדר!
הוא ניגן מנגינה שמחה, ובקלות אסף מקהלה נשית, אבל חסרה סולנית. דיווח ישירות לעפרה.
עפרה, בלי סולנית אין טעם! מי תשיר?
עפרה חייכה כבר ידעה מה לעשות.
בוא לחפש איתי! תביא את הכלי!
בבית הספר עשו ‘קאסטינג’ לכישרונות צעירים. יעלה נשמעה לקריאה מהמורה רבקה.
יעלה, אל תתווכחי! את שרה יפה, שמעתי אותך.
הילדה כמעט דמעה:
אני חייבת למהר הביתה! סבתא תכעס!
אני אדבר עם סבתא! דמייני שזה כרטיס הגורל שלך.
הביטה במורה בחשש ותקווה.
בסדר, רק שזה יהיה קצר.
יעלה פרצה ברפרטואר שלה, שרה ומלאה שמחה. מאזינה היחידה שלה הייתה עז והגדי בחצר, ובשדה רק הציפורים.
רפרטואר מלא שירים ישנים ומודרניים, כל שיר נשמע מהלב. עפרה התפעלה:
איזו פנינה! כל כך טהור, והכול נכון!
הייתה זו הצלחה! אחרי שיחה עם המורות, הסכימה תקוה להקל מעט בעבודות הבית של יעלה.
אבל זה העציב את תקוה חששה שיעלה תרים אף. התלוננה לחנה:
ומה עכשיו? אני אאכיל את יעלה סתם, והשכירות על גבה שלי?
את הרי מקבלת עבורה קצבה
נו, ומה עם בגדים? חשבתי שתעזור פה בקיץ! מה הערך של כל החוגים האלה?
חנה פינטזה:
תראי, תקוה, אולי יום אחד יעלה תהיה זמרת מפורסמת, בטלוויזיה! בעיתונים!
ומה יצא לי מזה? ומי יעזור לי כאן?
חנה הביטה בה בתמיהה:
את לא שומעת את עצמך? נשמעת כמו האם החורגת מהסיפור ההוא! תסתכלי על יעלה תשושה!
ידידות ארוכת שנים נשברה. תקוה איבדה את תומכתה היחידה.
ההצלחה של יעלה צמחה. עם הלהקה הופיעה בכל קיבוץ במועצה, ושימחה קהל רב.
בתחרות האזורית קטפה פרס ראשון. הפכה לגיבורה, אבל לא השתנתה.
המשיכה לדאוג לסבתא, וכשחלתה לא עזבה את מיטתה.
אף אחת מבנותיה של תקוה לא ביקרה באותה תקופה. הגיעו, כרגיל, קרוב לפסח.
שוב לאסוף אוכל ולטעום מטעמים.
תקוה יצאה לשער.
מה אתן רוצות? פנתה בקרירות.
נעמה נדהמה.
אמא, מה קורה?
גמרתי, בנות! מכרתי הכול במשק
איך? ומה איתנו?!
לכו לסופר, תקנו לבד! אין לי כבר כוח להחזיק את כל זה!
ומה עם יעלה?
עכשיו תקוה התפרצה:
יעלה איננה משרתת שלכן! בזמן שהייתי חולה, לא ראיתן אותי אפילו! אתן באות רק לקחת, זה נגמר! גם אני רוצה להזדקן בכבוד!
ויעלה, שתלך ללמוד! אולי תהיה זמרת באמת!
האחיות נסעו בידיים ריקות. תקוה פנתה לחנה.
תודה, חברה, שפקחת לי את העיניים! כמעט חיסלתי את העתיד של יעלה. עכשיו תעזרי לי למכור את הבשר!
איזה בשר, תקוה?
את כל מה שנשאר, השארתי רק עז אחת לי.
צדקת! ומה עם הבנות?
אין מה! אין לי מה לבנות עליהן
יעלה לא ביקרה שנים בנווה-שקד. אבל תמיד התקשרה ושלחה כסף לסבתא. הופעות ללא סוף, הוראה לא היה לה זמן אפילו לשבוע ביקור.
מאחור במושב רכב נשמעה תנועה. ואז קול עייף של ילד.
אמא, עוד מעט נגיע לסבתא?
חמודי, הנה אנחנו כאן! הנה סבתא מחכה!
למרות גילה, תקוה אספה את הנכד אל חיקה, חיבקה ונשקה.
ילד שלי אהוב, לא האמנתי שזה יקרה!
בקור רוח חיבקה את יעלה, נזהרת שלא לקלקל לה את השיער.
ראיתי את ההופעות שלך בטלוויזיה את הכי יפה מכולן!
יעלה חיבקה את סבתה.
את מגזימה, סבתא. אני הכי פשוטה רק שרה קצת.
אל תצטנעי, את כוכבת אמיתית!
אלמלא את ודוד אברהם, לא הייתי מגיעה לזה. הייתי נשארת סינדרלה
אבל בסיפור האגדה באה פיה קסומה. את, את הכול בנית בידיים!
יעלה ניסתה להחביא את ידיה הפצועות מעבודה בעבר, אבל תקוה שמה לב.
היא נשענה על כתפה של יעלה, בכתה וביקשה מחילה. יעלה כבר מזמן סלחה.
לה היה חשוב רק שיש לה משפחה אמיתית בעולם, שהיא תמיד תדאג להוהזיכרון של נווה-שקד, על גגות הברזל, על שדרת הברושים, ריצד בליבה של יעלה. עוד מעט תצא עם בנה לטייל בשביל העפר, להראות לו את כל פינות הילדות את עץ השזיפים, את המועדון שבו שרה בפעם הראשונה.
בערבו של אותו היום, כשצללים ארוכים נפלו על השדות, ישבו שלושת הדורות במטבח הקטן, סביב קערת קובה ירוקה מהבילת. צחוקו של הילד מילא את הבית. תקוה הרימה כוסית קטנה של תה:
שהלב תמיד יישאר נקי, כמו ידיים שטרם עבדו בחריש אמרה וחייכה.
יעלה הביט בה ולא יכלה שלא להרגיש: הנה, סוף-סוף, הגלגל הסתובב. הבית מלא חיים, הלב התמלא שלום, וכל קנאה נשכחה כי הכוכבים של סינדרלה האמיתית דולקים כאן, מתחת לאותו גג רעפים פשוט.
