חבל על הזמן
הדודה שלי, מכאן והלאה נקרא לה תמר, נישאה בלית ברירה. האחיות הגדולות לחצו עליה, ההורים דחקו בה.
הטיעונים שלהם היו ברורים:
כמה שתחמקי, תמרי, בסוף כולן נכנסות תחת החופה. או שתחכי שיהיו לך שערות שיבה ותשבי לבד כל החיים? במשפחתנו אין רווקות! מי יביא לך כוס מים כשתזדקקי?…
ותמר, שכבר בילדותה ראתה את אביה שיכור מריר, נשבעה לעצמה שלעולם לא תתחתן.
היא רצתה להקדיש את חייה לקריירה. אבל כשהגיעה לגיל עשרים ושמונה, ושמעה עשרות איחולים ודברי מוסר מהמשפחה במסיבת יום ההולדת, נשברה והחליטה להקים משפחה.
החתן, מתן, נמצא במהירות מפתיעה. כנראה שכל המשפחה עודדה אותו והכינה אותו מראש. שבועיים בלבד אחרי ההיכרות כבר הציע נישואין. תמר הנהנה בשוויון נפש, וכאילו חשבה לעצמה, “אולי אתאהב בו בהמשך.”
למתן היה כבר אופי מגובש, והם ערכו חתונה מצומצמת ולא מתוכננת. המנחה הרים כוסית עם פתגם: “עם אוהבת לחופה, לא אוהבת בחזרה לאבא!”
תמר תסכים עם המשפט הזה בעתיד. ימי השגרה נראו אפורים. אחרי חודש רצתה להתגרש. שום דבר לא עשה לה טוב. בנפשה התיישב אכזבה אדירה. מתן התגלה כאיש עיקש, קפדן ורק צודק בעצמו.
גם תמר נולדה עם אופי דומה. הנישואין שלהם היו התנגשות בלי פתרון, “כשהמגל פוגש אבן”.
…אחרי שנה, נולד להם בן, דניאל. תמר נכנסה לאימהות. היא חדלה כמעט לשים לב לבעלה, הכינה לו לינה בספה נפתחת: “אני עייפה, לא ישנה טוב, ואתה לא תורם בבית…”
בקיץ, תמר ויונתן נסעו להורים ביישוב. היא שפכה את ליבה בפני אמה:
אמא, אני רוצה להתגרש. אגדל את דניאל לבד. הנישואים האלו לא בשבילי! לפעמים אני רוצה פשוט לעצום עיניים ולהיעלם. אני לא מסוגלת להשתלב בחיי זוגיות. אני כבר לא סובלת את מתן. למה להמשיך?
האמא הציעה:
תישארי אצלנו קצת, אולי תתגעגעי למתן? אל תעזי להתגרש! צריך להחזיק מעמד!
“בעל ואשה כמו קמח ומים לערבב אפשר, להפריד כבר אי אפשר.”
לא ציפתה לעצה אחרת.
אבל מה הטעם לסבול? דניאל רואה איך ההורים חיים אחד לצד השנייה בלי אהבה. מה הוא ילמד מזה? איזו דוגמה יקבל?
אמה של תמר סבלה כל חייה. אביה שתה עד לאובדן הכרה, שכב על הספה ונאנח. ואמא? משש בבוקר הייתה על הרגליים חולבת את הפרה, מבשלת לחזירים (בלבנט אין חזירים אבל פה חלבה עזים, בישלה לאפרוחים), חורשת בגינה.
וגם עשתה שעות נוספות במועצה המקומית. רק בחורף, כשהייתה מסיימת להאכיל את התרנגולות ולחמם את הבית, יכלה לקוות להפסקת קפה.
העבודה ביישוב אף פעם לא נגמרה…
שלוש האחיות ברחו לעיר מן החיים הקשים בכפר. הבן, אח של תמר, נשאר בבית ההורים, היה מוגבל בנפשו. ואת זה תמר לא הבינה למה שאמא תלד עוד ילד לאב כזה?
אבא רצה בן. בנות יש מספיק, היא סיכמה בשקט.
ההורים טיפלו באח עד יומם האחרון. אחיה הלך לעולמו זמן קצר אחרי. הוא לא ידע, ולא רצה, לדאוג לעצמו.
אחרי שחשבה לעומק, החליטה תמר שלא לצער את אמא ולחזור הביתה, אל המתן.
כעבור שנתיים נולד בן נוסף, עומר.
תמר קיוותה שהמשפחה תתייצב, אך התאכזבה. מתן התעלם מעומר. בעיניו היה עותק מדויק של הסב השיכור.
תמר בלעה את הדמעות. היא לא הצטערה לרגע על שני בניה, החלטה אחת לקחה בליבה: “אתן את כל אהבתי לילדים. לבעלי לא אשאיר פירור.”
וכך עברו הימים.
כשהפכו דניאל ועומר לנערים, התחילו הצרות. שתייה, עישון, דיבורים בוטים. אף יותר, הבנים חברו לאב נגד תמר. היא רצתה לראות את בניה אחראים ונוחים, אך הם עשו הכל נגדה.
מתן התחיל לשתות איתם. המשפחה התפוררה לנגד עיניה. תמר לא יכלה לעשות דבר מול שלושת הגברים.
הסבל התפוצץ. תמר עזבה ועברה לגור אצל הוריה הקשישים.
קיבלו אותה באהבה. אמא עודדה:
תמרי, את נראית מבוגרת ממני. כנראה שהחיים קלקלו אותך. גברים, מה לעשות…
תמר כעסה על אמא על הרחמים המיותרים כלפי אחיה:
אמא, די לטפל בו כמו בתינוק! תמרי קצת, שלא יתיישב לך על הצוואר!
אמא הגנה:
תמרי, יש לבן בלגן בראש, אז מה? הוא דם מדמך, אי אפשר למחוק אותו מהמשפחה!
תמר לא אהבה את אחיה, אף שידעה שהוא לא אשם. האם ילד בריא יוצא לאבא שיכור? לה ולבנות היה מזל, אז אבא עוד היה מתפקד.
שנה אחר כך, עומר חזר ואמר: “אבא מת”. שתה את עצמו לדעת.
תמר לא הזילה דמעה. היא נשמה עמוק:
לא הופתעתי. חיים קצרצרים. יהי מתן זכרו ברוך.
כשחזרה לעיר, ניסתה הסתדרות חדשה עם בניה הבוגרים. קנתה בית קטן בפרבר, רצתה להזדקן בשקט. דניאל ועומר נשארו בדירת ההורים.
דניאל, הבן הבכור, התחתן ונולד נכד. אך גם אצלו הכל הסתבך. אחרי שנה גירושים.
עומר עבר לתמר, אחרי שהוא ודניאל רבו בצורה קשה עומר התחיל לשתות, דניאל גירש אותו.
הזמן חלף…
דניאל נישא שוב. גם זה לא הצליח. אחרי חמש שנים שוב לבד. האשה ברחה.
סיכם:
התחתנתי, והחלקתי על הקרח.
עם השלישית אהבה, תשוקה, חיים מלאים, אבל פתאום נפטרה בליל גיל 40 קריש דם.
המוות עשן, נכנס לכל חריץ. דניאל התאבל. לבסוף אמר לאמו:
זהו, מספיק עם הנישואים האלה. אני עייף מהחיים הזורמים האלו. אחיה לבד.
תמר מגיעה לנקות ולהכין אוכל לדניאל.
עומר נשאר רווק. שותה כל מה שבא. לפעמים נעלם ימים. ותמר, בת 75, רצה עם התמונה ברחובות:
לא ראיתם את בני עומר?
התושבים מכירים את התסריט. אחרי חודש-חודשיים עומר שב הביתה, מוזנח וקצת מרוקן. תמר שוטפת אותו, מתקנת בגדים. שואלת “איפה היית?”. הוא ממלמל משהו, לה זה מספיק לראות אותו חי.
רק תמר לא ידעה, עומר היה מבלה אצל אישה מסוימת, שותה איתה ליקר ועוד שתייה קשה שהיא מצאה. בכל פעם היה חוזר לבית אחריה. כשמצאה מאהב אחר, שלחה את עומר חזרה לאמא.
תמר מחזיקה את עומר עם קצבת זקנה. כל ניסיון לסדר לו עבודה כושל. כל פעם שמקבל מקדמה נעלם עם הכסף והשתייה. חוזר הביתה: “תאכילי אותי, אמא”.
תמר זוכרת בחריפות את אמא שלה, שגם היא סבלה מהבן החלש. עכשיו היא לומדת את כאב הלב של אם.
הדם אי אפשר להוציא אותו מהשורש.
ובכן, לא לכולם יש מזל בחיים…
לאורך כל הדרך, תמר נוכחה לדעת חתונה בחיפזון ושירים שמחים זה לא מתכון לאושר.
