אז תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שבוער לי בלב כבר הרבה זמן. הגיעה לי סוף־סוף איזו קצבה מהביטוח הלאומי, אחרי שנים שחיכיתי. זה סכום לא קטן, את יודעת, כזה שכל אחד היה שומר עליו כאילו זה הזהב האחרון בעולם. התוכנית שלי הייתה פשוטה לסדר סוף־סוף את הגג, לשים קצת כסף בצד לימים קשים, ואולי לפנק את עצמי במשהו קטן אחרי שנים של עבודה קשה.
בקיצור, לא עוברות כמה ימים, וכולם במשפחה כבר יודעים. ואז, מי דופק בדלת? אחיין שלי, אלון. מתוק, עם חיוך על הפנים, מדבר חלק ויפה. התחיל לספר לי על “הזדמנות עסקית בטוחה”, על “משהו שאסור לפספס”, ושכל מה שהוא צריך זה דחיפה קטנה כדי “לעוף קדימה”. הוא היה כל כך משכנע, דיבר כל כך יפה, שאי אפשר היה לא להאמין לו.
זוכרת איך הוא אמר שיחזיר לי הכל תוך חצי שנה? ועוד עם ריבית! שזה בטוח, יציב, וברור שהוא לא כמו כל אלה שנפלו לפניו. ואני, גם כי רציתי לעזור לו וגם קיוויתי שאולי יצא לי מזה משהו, העברתי לו את הכסף. בלי חוזה, בלי ניירות רק מילה שלו. חשבתי לעצמי, “בכל זאת, זה המשפחה שלי, אין סיכוי שיאכזב”. בסוף, כמה נאיבית הייתי.
עברו שישה חודשים כלום. אמר שהעסק מצליח, רק צריך “עוד טיפ-טיפה סבלנות”. אחרי שמונה חודשים הפסיק לענות לי לטלפון. אחרי עשרה חודשים, שמעתי דרך אנשים שהוא מבזבז כספים כאילו אין מחר, מתנהג כאילו לא חייב לאף אחד שקל.
כשפניתי אליו שוב, הוא כבר נעלב ממני. דיבר אליי לא יפה, אמר שאני “לא סומכת עליו”, שאני “מכבידה עליו”, שאני עושה לו “שם רע במשפחה”. ואז כבר היה ברור שמשהו פה לא בסדר ועדיין, בתוך־תכי, קיוויתי שיום אחד יחזור לשפיות.
הקטע הכי גרוע, תקשיבי, בכלל לא הגיע ממנו אלא מהאחים שלי. עמדו לצידו.
אמרו לי:
“תפסיקי להלחיץ אותו”
“הכסף יחזור, תאמיני לו”
“הוא באמת מנסה”
ואז התחילו הערות מתחת לקרדום:
“למה את שומרת כל כך חזק על הכסף הזה בגיל הזה?”
“זה לא נורא, קצת לוותר תראי שכולם יהיו רגועים”
ופתאום אף אחד כבר לא דיבר איתי בבית המשפחה.
הרגשתי שאני כמעט בת שבעים, עומדת כאן לבד, כאילו אני הגנבת על זה שדורשת את שלי.
באחד הימים אספתי אומץ, פשוט אמרתי לו הכל ישר ולעניין. הוא התעצבן, ממש נהיה אגרסיבי. אמר שאני “לוחצת עליו”, איים שאם אמשיך לבקש את הכסף הוא בכלל לא ידרוך יותר אצלי בבית. כאילו זה מה שישבור אותי.
אני הסתכלתי עליו וכל מה שחשבתי עליו איך תמיד פתחתי בפניו את הדלת שלי, איך האמנתי בו, איך תמיד עמדתי לצידו כשהאחרים אמרו שהוא לא אחראי. והוא בלי טיפת בושה זורק עליי כעס על זה שאני רק מבקשת את מה שמגיע לי.
עברו מאז שלוש שנים. כן, שלוש.
חלק מספרים לי “כדאי שתשחררי, בגיל כזה עדיף כבר שלווה”. אחרים אומרים “אל תוותרי לו, כי אם שותקים דורכים עוד יותר”.
אני, איפשהו בין לבין. אין לי נייר, אין לי חתימה. יש לי רק את המילה שלו מילה שהוא שבר בלי למצמץ.
וכל פעם שאני רוצה את הכסף שלי המשפחה מתעצבנת. מסתכלים עליי כאילו אני הסיוט, כאילו אני האשמה, כאילו אני מקור הצרות.
אבל האמת ממש פשוטה: אני לא לקחתי מאף אחד שום דבר. אני רק רוצה את שלי.
