היום, כשאני יושב בערב בחדר השינה הקטן שלנו בתל אביב, נזכרתי בתחילה של ההיסטוריה שלנו. כשהייתה בת שש עשרה, הִיא הדס, ניגשה אליה אישה זקנה משוק ההשקעות ביפו, אחזה בידה, הציצה בקו הגורל ואמרה בקול חודר: «את לעולם לא תתחתני». הדס רק חייכה בצחוק.
הזמן חלף, והיום שבו אורן, גבר אהובתי, עמד לפניי עם טבעת הזהב, זכרתי את המילים ההן. חייכתי וגרשתי: «טוב, לפחות אהיה כלה», והסכמתי בחיוך. נישאנו במוזיקה של שירי התקווה, והיום היה מלא שמחה.
החיים לא נראו לנו קלים: רופאים חקרו וגלו כי אנחנו סובלים מעוול פוריות קבוע, בלי פתרונות. הדס אמרה, בעיניים מלאות דמעות מוקררות, «טוב, לפחות אהיה אשה». פתאום, כאילו נגעת קוסמת, גילינו שהיא הרתה. הרופאים התריעו: «זה מסוכן, אולי לא תחיה». היא רק חייכה והגיבה: «טוב, לפחות אהיה בהריון».
כך נולד לנו בן, בריא וחזק, שמלא את הבית בצחוק ובחדוות משחק. השנים רצו כמו ברד, ארבעים שנה עברו באויר, מלאות שמחות ואובדות, צחוק ודמעות, עליות וירידות.
לאחרונה קיבלנו עדכון מרפא חדיש: «נותרו לכם חצי שנה בלבד». הדס קיבלה את החדשות במבט ישיר, חייכה וחזרה אלי באומרה: «אז אלפתי באוויר עם מצנח, תמיד חלמתי על זה». ובכן, היא קפצה פעם אחת, פעמיים, ועוד כמה פעמים, והרגשה הייתה כמו לשאת כנף של פרפר.
חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר ביצענו בדיקות חוזרות, מצאנו שהמחלה נעלמה לחלוטין. נראה שהחיים עצמם, כשאדם ממש חי, גורל רק מקפל כתפיים ושולח לנו סיפור חדש.
היום אני מביט על המשפחה שלנו, על ההרפתקאות והפחדים, ולומד שהאומץ לחיות, גם כשכל הדרכים סגורות, הוא זה שמחליף את גורלנו בלב שלם. הפעם למדתי שהשינוי מתחיל ברגע שבו אנו בוחרים לא להיכנע, אלא לקפוץ.
