כשהייתי ילדה, היה לי חלום גדול ובהיר שמילא לי את כל המחשבות חלמתי להיות אמא. כשהתברר שאני בהריון, חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל סוף סוף לחבק את הילד שלי. כשהחלו הצירים, מיהרו לקחת אותי לבית החולים איכילוב שבתל אביב. ילדתי בן. אי אפשר היה לתאר את השמחה שלי, הלב שלי פרץ בגבולותיו.
בסוף אחר הצהריים, האחות הביאה לי את התינוק. הוא היה קטנטן, עם אף זעיר ועיניים אפורות ועמוקות. נשארנו לבד, אני והוא. הסתכלתי עליו דקות ארוכות. התחלתי להלביש אותו בחיתול, מן פחד ורעד בידיים זאת הייתה הפעם הראשונה שאחזתי תינוק בזרועותיי, וחששתי לפגוע בו בטעות.
משכתי בזהירות את קצוות החיתול. ראיתי את הרגליים הזעירות שלו. משום מה, דמיינתי אותו אחרת לגמרי. הוא ישן שלו ושליו. ליטפתי לו את הרגליים, את הידיים, את הבטן הקטנה. עצמתי עיניים, משכתי אותו אלי והריח שלו הציף אותי, ריח שאי אפשר לטעות בו זה היה ריח הבן שלי.
פתאום, שקט הנפש שחשתי התנדף. מחשבות מוזרות החלו לרוץ בי, ספקות. פתאום נדמה לי שהריח שונה ממה שדמיינתי. לרגע עלה בי החשש אולי אני מחזיקה תינוק של מישהי אחרת?
הרצון לעזוב הכול ולהיעלם כמעט הכריע אותי. אבל איך אפשר לעזוב תינוק חסר אונים שזקוק לי, לאהבה שלי, ליד שמלטפת? חיכיתי למעלה משנתיים לרגע הזה, לרגע שבו אחבק את הילד שלי.
המחלקה נראתה קרה וריקה. קראתי לאחות, ניסיתי להיאבק עם החיתול, אבל הידיים רעדו. הייתי צריכה להניק אבל לא ידעתי איך, והוא לא רצה לינוק. פקח את עיניו והביט בי, ניסה למקד את המבט חשבתי לרגע שהוא מנסה לזהות אותי. כשחיבקתי אותו קרוב, ידו הזעירה גלשה בעדינות על הכתף שלי. היא הייתה רכה וחמה. באותו רגע, כל הספקות התפוגגו.
הבן שלי שכב בשקט בזרועותיי, ישן שקט בטוח. החלום שלי התגשם: הפכתי לאמא.
