כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי את אמא שלי יושבת על המדרכה ומקבצת נדבות. אני ובעלי עמדנו המומים כמו טונה על החוף. אף אחד לא ידע מכל הסיפור הזה.
אני בת 43, לאמא שלי קוראים דבורה והיא בת 67. אנחנו גרות באותה עיר, תל אביב כמובן, רק שכל אחת בפינה אחרת. כמו הרבה סבתות ישראליות, גם אמא שלי זקוקה להשגחה מתמדת, אבל אין מצב שתעבור לגור אצלי היא מחזיקה דירת שלושה חדרים שעמוסה בארבע חתולות ושלושה כלבים. כל הבהמות האלו הן המשפחה השנייה שלה, והיא גם מאכילה את כל החתולים של השכונה. כל שקל שאני מביאה לה ואפילו אגורה הולך על חיסונים, בדיקות, אוכל רטוב ואוכל יבש לכל היצורים האלה. למזון לעצמה? אולי איזה פרוסת לחם בשישי בצהריים.
אני כבר הפסקתי לתת לה כסף מזומן. במקום זה אני סוחבת לה סל קניות מהשוק הכרמל ומביאה לה ויטמינים ישר מהסופרפארם, כי יודעת היא שלא תבזבז על עצמה כלום הכול הולך רק לבעלי החיים. ממש לאחרונה יצא שאני ובעלי היינו אצל חברים בראשון לציון, והחלטנו לגוון השארנו את האוטו אצלם ולקחנו קו 189 חזרה לעיר. לכי תדמייני את הבעת הפנים שלי כשאני רואה את אמא שלי, דבורה היקרה, יושבת ליד התחנה ומתחננת לעוד כמה שקלים. התביישתי כמו שלא התביישתי מעולם, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. גם בעלי היה בהלם הוא הרי יודע כמה כסף יוצא לנו כל חודש רק בשביל הבית של אמא.
התחלנו לתחקר למה ולמה. מסתבר שהכל הולך, כמובן, לאוכל ולטיפולים של החיות שלה לארוחות גורמה של חוגלה ולחיסונים נגד כלבת.
קרה לכם שהייתם רואים ככה את אמא שלכם, באמצע הרחוב? ברור שכל המשפחה הייתה בטוחה שלא התעניינתי בה ושעזבתי אותה, כאילו הייתי בת שלא שווה גרוש. עכשיו, במקום לשבת ברוגע בבית, אני רצה בין כל הסמטאות, מחפשת את אמא שלי בין כל העמודים והפחים בעיר. אחרי הבושות שעשיתי לה, היא כבר הסתדרה פשוט מתחבאת עכשיו יותר טוב ממני, ואני יודעת שבטח מסתובבת שם, עושה העברה בנקאית ישר לשק החתולים.
