כשחזרתי מהטיול שלי, מצאתי את החפצים שלי פזורים על הדשא עם פתק: אם אתה רוצה להישאר, תגור במרתף.
קוראים לי שירה, בת 29, ובשנה שעברה חיי קיבלו פנייה שלא ציפיתי לה. גרתי בדירת שכירות בתל אביב, עובדת כמפתחת תוכנה, מרוויחה שכר הוגן ונהניתי מחופש כמעט מלא. אז בטלפון קיבלתי את השיחה שהכי אף אחד לא רוצה:
שירה, אנחנו צריכים לדבר, קראה לי אמי בקול לחוץ ועייף. את יכולה להגיע הבילה?
כשנכנסתי לבית של ההורים, הם חיכו לי במטבח על שולחן מכוסה בניירות. אבא, שחגג זה עתה 58, ניסה לשמור על רצינות; אמא מסובבת ידיים כמו שרק היא יודעת כשהיא מודאגת.
מה קורה?, שאלתי ויישבתי למולם.
אבא נגש לִגּוּף קולו. נאלצתי לעזוב את העבודה בחברת הבנייה בחודש שעבר. כאבי הגב החמירו ולא מסוגל יותר לבצע עבודות פיזיות. מחפש עבודה אחרת, אבל אף אחת לא משלמת מספיק.
הרגשתי גוש במעיים. ידעתי שאבא מתמודד עם בעיות בריאות, אבל לא הבנתי עד כמה המצב חמור.
איננו יכולים לשלם משכנתא, המשיכה אמא בקול רועד. אני עובדת בחלק מהמכולת, זה רק כמה שעות בשבוע. אנחנו מקבלים סביב 5,500 לחודש, והמשכנתא עולה 8,300 .
הקול של ההורים צעק לי לחזור לגור איתם ולעזור בתשלומים. הם לא רצו לאבד את הבית שבו חיו כבר 20 שנה. הסתכלתי סביב: המטבח שבו קיבלתי את ארוחת הבוקר הראשונה, סלון שבו צפינו יחד בסרטים, החצר שבה אבא לימד אותי לרכב על אופניים.
בסדר, אני אעזור, אמרתי.
כך עזבתי את הדירה הקטנה והחזרתי לחדר הילדות. הקמת מחשב במקום, חיבור אינטרנט טוב, והעבודה מרחוק ממשיכה. השכר השנתי שלי עומד על כ-300,000 , והבונוסים מוסיפים כל כמה חודשים עוד 35,00050,000 . השתמשתי בחלק מהשכר לשלם משכנתא, חשבונות, ארוחות וביטוח רכב היה זה ניהול קבוע.
הדבר שהמשפחה לא ידעה: כל בונוס שהייתי מקבלת אני משקיעה בחשבון חיסכון נפרד. לא אמרתי זאת לאמא, לא לאבא, ולא לאחי הבכור נועם, שמתגורר בחדרה עם אשתו אורלי ושני ילדיהם, יואב וליאור. רציתי לעזור, אבל חששתי אם יגלו את ההכנסות האמיתיות תמיד היו מבקשים כסף.
שירה, אפשר לשאול 2,000 ש״ח? יואב צריך נעלי כדורגל חדשות.
אורלי, אמא שלי צריכה ניתוח ואין לנו כסף לתשלום החשבון.
עזרתי כשיכולתי מהשכר הרגיל, ובבונוסים שמרתי שקט. במשך שנתיים חסכנתי כמעט 630,000 , ותכננתי לקנות בית משלי בקרוב.
הקושי היה בארוחות המשפחתיות. נועם ואורלי הופיעו בכל יום ראשון, והן תמיד ניבטו אותי. אורלי הייתה בטוחה שהדעה שלה על האופנה היא האמת המוחלטת.
שירה, מה זה החולצה הזאת? נראית כאילו יצאת מחפצתי של פח.
נועם חייך: אורלי רק מנסה לעזור.
החלק הגרוע היה לראות את אורלי מתפארת בבגדים שקנתה עם הכסף שהייתי משאילה לנועם.
ברגעים האלה נאלצתי לברוח לחדרי, מתנצלת שמספרת לי על משימות דחופות. קולה של אורלי היה: הנה היא שוב, רוצת להסתתר במעבה הכיסא שלה. לעולם לא תגדל אם תמשיך להימנע מהחיים האמיתיים.
אבל הסתתרתי, המשכתי לחסוך, והכל היה מתקרב למצב של שליטה.
החלטתי לקחת חופשה קצרה ולבקר יעל בחווה של קיבוץ יפעת בסוף שבוע. כשחזרתי בערב ראשון, תצפיתי על כמות עצומה של מכוניות בחזית הבית ואורות דולקים בכל החדרים. בפורמט של הפתעה, מצאתי צעצועים פזורים על המרפסת.
מה קורה כאן?, שאלתי, עומדת בפתיחה עם מזוודה של טיול.
כולם הקפיאו, הורים יצאו מהמטבח במראה מאוים. נועם הניח קופסא על הרצפה. היי, אחותי. שינוי בתכניות איבדתי את העבודה ולא נוכל לשלם שכירות.
הסתכלתי על המרתפים והקופסאות. זה אומר שאתם מתכננים לשהות כאן?.
זמנית בלבד, אמר נועם. עד שאמצא משהו.
אורלי חייכה, נבוכה. מאוד מעריכים שאתם נותנים לנו מקום. הילדים יכולים להישאר בחדר שלי, ואת תעברי לחדר הקטן בקצה המסדרון.
לא ארד מחדרי, עניתי בחוזק. עבודה מהבית דורשת ציוד ויציבות רשת.
החיוך של אורלי נעלם. הילדים קודמים.
ואני מקבל משכנתא וחשבונות, התגעגעתי.
הקול של אורלי הפך למרמור. זה לא נותן לך רשות להיות אנוכית. אנחנו משפחה.
משפחה שמגיעה עם תנאים, חייכתי.
זה היה תחילתה של סאונה. הבית הפך למגרש רעש. נועם ישב על הספה לשיחות טלפון על עבודות שלא מצאו מקום, ואורלי משכת עצמה כאילו היא עושה לנו חסד. הילדים פוצצו את דלתותיי והפריעו לשיחות וידאו.
אפשר בבקשה שהילדים ישמרו על השקט כשאני עובדת?, שאלתי נועם.
זה רק ילדים, ענה, בלי להרים מבט מהטלפון. אתה לא מבין כי אין לך משל.
הנקודה המשמעותית הגיעה שני חודשים אחר כך: אינטרנט נפל. כשהצצתי על הראוטר, גיליתי שמישהו גרר את כבל האת’רנט במזמור. הכבל נחתך בדיוק במרכז.
תפסתי כעס. מי עשו את זה?.
אורלי ישבה על הספה, מצבעת ציפורנייה, וצחוקה היה כמו פעמון. היי, תומי שיחק עם המבורגים ונפל לכאן.
זה לא מצחיק! המועדון שלי מחר!
היא בחרתה בכתפיה: אולי כדאי לנעול את הדלת אם אתה מודאג מהחפצים שלך.
אולי אתה צריך לשגיח על הילד שלך שלא ישבור חפצים של אחרים!.
הקול החם של אמא נחלץ: אתה יותר קשוחה, שירה. אבא ניסה להקל: זה רק כבל, אפשר לקנות חדש.
לא האמנתי. בתור האחראית על התשלום, הם מצדו של המשפחה שנודע, נצמדו לצדה של הילד.
אחרי זה הבית הרגיש קר וקריר.
באותו זמן קיבלתי בונוס ענק מהשקעתיי: 210,000 , שהעלה את החיסכון לכ-840,000 .
תכננתי מראש עם מתווך נדל״ן, חבר מהאוניברסיטה בשם ארז, וקיבלתי הצעה לדירת שני חדרים במרכז תל אביב, עם חלונות משטחים, ריצוף עץ ופינת עבודה מבודדת.
קונים, אמרתי לארז לפני שנסיים סיבוב.
בשבועיים חתםתי על ההסכמים, קיבלתי את המפתחות, והחלטתי לא להודיע למשפחה. פתאום המנהל תקשר אליי על כנס של מפתחים בתל אביב, שני שבועות עם כל ההוצאות מכוסות.
מקבלת?, שאלתי.
אוקיי, אני בא.
המשפחה לא שמה לב כשאמרתי שאני יוצאת.
לאחר הטיסה, במונית חזרת אל הבית, ופתאום נחשפתי למראה: חפצי נשמרים בשקיות אפורות על הדשא.
קראתתי לכולם: מה קורה כאן?.
אורלי נעמדה בחיוך מרוצה: חלפנו קצת הילדים צריכים מקום, אז הפכנו את חדרך לחדר משחק.
אמא הוסיפה: תיקנו גם את המרתף, הוא באמת יפה.
המרתף היה חשוך, רטוב ומריח עובש.
אם לא אוהבת, תמיד תוכלי לחפש מקום אחר. את כבר בת 29, אחרי הכל.
הוריי נותרו שקטים, לא אמרו דבר. במקום זאת חייכתי.
אתם צודקים, אני אחפש מקום לעצמי. איך אתם מתכננים לשלם משכנתא בלי הכסף שלי?.
נועם הוציא את הראש: מצאתי עבודה חדשה, טוב משלם, נו ככה.
הרגשתי הקלה: איזה חדשות נהדרות! אם כך הכול נפתר.
הם נראו מבולבלים, ציפו שאקפוץ עליהם. במקום זאת, חייכתי שוב וגלגלתי: טוב, תודה על ההזדמנות.
הדלת נסגרה בחזקה.
הזמנתי משאית והכנתי את כל חפצי בעד שעה. העברתי אותם למגורים החדשים שלי דירה שקטה, מוארת, עם נוף על העיר.
חסמתי את כל המספרים שלהם והפסיקתי כל תשלום שהייתי עושה עבורם. החיים נראו יותר טוב: קיבלתי קידום, החשבון גדל, והתחלתי לצאת עם מישהו.
יום אחד צלצלה הפעמון. בעזרת משקפת הקטן, ראיתי את ההורים, נועם ואורלי עומדים בפתח.
איך מצאתם אותנו?, שאלתי מופתעת.
חברת יעל סיפרה לנו, קראה אמא.
אורלי נכנסה מיד לתוך הדירה, מביטה סביב בקנאה: מקום יפה, בטח עולה המון.
מה אתם רוצים?, חזרתי.
נועם הסתכל עלי בעיניים: איבדתי את העבודה שוב.
אבא הוסיף: המשכנתא שלנו נמשכת בעיה.
צחקתי בקול רם: להשיב אותי לתשלום שוב?.
אנחנו משפחה, צריכים זה מזון זה, חזרה אמא.
איפה העזרה? כמה פעמים עזרתי לכם?.
אמא ניסתה לשכנע: אם נעיק את הבית, נאלץ לעבור אצלך.
סליחה?, קראתי.
אורלי חייכה באותה שפתון של מזל: איפה נלך אחרת? אנחנו משפחה. לא אפשרי שנעזוב.
התחלתי לצחוק בקול רם, עד שהכל היה כאילו סרט קומי. אמת אתם חושבים שאקבל אתכם כאן אחרי שהשלכתם את הציוד שלי על הדשא וקראתם לי למרתף?.
נועם ניסה להצדיק: הפעם אחרת.
זה היה שונה, הוספתי בקול קפוא. היום האמתי מה שהייתם חושבים עליי אתם מרגישים בעל זכות, ולא מכבדים את אף אחד.
אורלי נרתעה בזעם: אתה אישה מרושעת, לא מבינה מה המשפחה.
בואי נלך, נזוז, היום זה היום.
פתאום נעלמתי מהדלת, חוסמת עם מנעול.
שלושה חודשים אחרי, שמעתי שהבית נלקח בפקח. ההורים עברו לדירה קטנה, ונועם עם אורלי גרו אצל הוריה של אורלי. הכל עבר בלי תחושות קשות, רק הקלה.
החיים המשיכו להשתפר, והבנתי מהי מערכת יחסים בריאה. לפעמים תוהה אם המשפחה שלי הייתה שונה אם הייתה מתנהגת בכבוד מינימלי. אבל אני שמחה שהפסקתי להיות המשאית של אחרים. כמה אנשים דורשים יותר ממה שנותנים, כמה רואים בטוב לב חולשה ובנדיבות חובה. ובסוף, אני חיה הרבה יותר טוב מבלי להיתקע עם אלה שלא היו מוכנים לעמוד לצידי.
