כשחזרתי הביתה, הדלת הייתה פתוחה. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי מישהו חדר פנימה. “כנראה קיוו למצוא פה כמה שקלים או תכשיטים,” חלף בי.
שמי עליזה בן-אליעזר ואני בת שישים ושתיים. כבר חמש שנים שאני לבד בעלי נפטר, והילדים הבוגרים שלי חיים עם המשפחות שלהם בערים אחרות. עד שמתחילים גשמי החורף, אני גרה בבית קטן במושב, וכשהחורף מתקרב, אני חוזרת לדירת שני חדרים בתל אביב. ברגע שהשמש שוב מחממת, אני חוזרת לבית בכפר.
החיים בכפר נעימים לי. אני שואפת אוויר צלול, מטפלת בגינה ובפרדס, וגם לא רחוק מהבית יש יער קטן שבו בקיץ גדלים פטריות ותותי בר.
השנה נאלצתי לנסוע מהכפר לשבוע שלם לסדר עניינים בתל אביב. כשחזרתי, פתחתי את הדלת וראיתי שהיא פתוחה. מיד חשבתי שמישהו נכנס לי הביתה. “בטח ציפו למצוא כאן כסף או תכשיטים,” אמרתי לעצמי. אבל לא היו סימני פריצה, והכול היה בדיוק במקום שהשארתי. רק דבר אחד בלט: על השולחן במטבח עמדה צלחת, ואני אף פעם לא משאירה כלים בחוץ, במיוחד כשאני יודעת שלא אחזור מהר.
הבנתי שמישהו חי פה בזמן שלא הייתי. זה הרגיז אותי מאוד. נכנסתי לחדר וראיתי ילד ישן על הספה שלי בשקט. פתאום הכול התבהר לי.
הילד התעורר והביט בי בעיניים עייפות. אפילו לא ניסה לברוח, רק התיישב ואמר:
אני מצטער שנכנסתי ככה.
שמים לב שהוא ילד מנומס וצנוע. נהיה לי עצוב בשבילו.
כמה זמן אתה פה בבית שלי? שאלתי.
יומיים, ענה לי.
אתה רעב? מה אכלת?
היו לי בורקסים. נשאר קצת, רוצה?
הוא הושיט לי שקית עם שאריות בורקסים שכבר מזמן לא היו טריים.
איך קוראים לך?
נעם.
ואני עליזה בן-אליעזר. למה אתה לבד? הלכת לאיבוד? איפה ההורים שלך?
אמא שלי השאירה אותי לבד הרבה. כשהייתה חוזרת, תמיד כעסה עליי וצעקה, אמרה שאני הבעיה שלה, שאילולא אני הייתה מאושרת יותר. לפני יומיים שוב צעקה, לא יכולתי עוד ברחתי מהבית.
אולי היא כבר מחפשת אותך?
לא נראה לי. כבר קרה שברחתי לכמה ימים ואף פעם לא חיפשה. לה יותר קל בלעדיי. וגם כשחזרתי, לא ממש שמח לראות אותי.
התברר שנעם גר עם אמא שלו, שלרוב חיפשה ריגושים חדשים במקום לדאוג לו, ולעיתים קרובות נשארה לישון אצל חברים שלה, בזמן שהוא הסתדר לבדו.
היה לי קשה לראות אותו ככה, אבל ידעתי שלא אוכל לעשות הרבה. אני כבר בגיל פנסיה, ואני בטוח ששום עובד סוציאלי לא ייתן לי לגדל ילד. אבל הוא גם לא הסכים לשמוע על פנימייה. הכנתי לו אוכל ונתתי לו להישאר אצלי לעוד לילה פה בטוח יותר מאשר אצל אמא שלו.
כל הלילה לא עצמתי עין וחשבתי על הילד. פתאום נזכרתי שיש לי חברה טובה, דינה פדר, שעובדת בשירותי הרווחה. למחרת בבוקר התקשרתי אליה להתייעץ.
דינה הסכימה לעזור, וביקשה קצת זמן. אחרי שלושה שבועות הצלחתי לאמץ את נעם והוא היה מאושר מאוד. אמא שלו הסכימה מיד לוותר על הזכויות, ברגע ששמעה שיש מי שרוצה לאמץ אותו.
עכשיו אנחנו חיים פה שנינו. נעם אומר לכולם שאני הסבתא שלו, ואני מאושרת כאילו קיבלתי נכד מהשמיים.
הילד חכם ובעל כישרון נדיר. השנה התחיל ללמוד בכיתה א’, ואני שומע מהמורה שלו רק מילים טובות. נעם קלט מהר איך קוראים ויודע לחשב תרגילים בחשבון בלי להתבלבל.
