יום שלישי, סתיו 2025
היום בו חלה פתאום, הכל השתנה. השכנים בטלפון קראו לי:
יונתן, בוא מהר. אביך שוכב במיטה, אינו יכול לקום.
מאמא, אורלי, שנפטרה לפני כמה חודשים, השאירו את הבית שבקצה המושב שקט ממש. אני, בוגר של המושב, נותר לבד. השכנים אמרו:
קשה לו בלי אורלי, היא הייתה תמיד עובדת: בגינה, בבית, בתרנגולות ובפרה.
אבל אני נלחמתי. בבוקר הרעתי את העדר, אחר הצהריים יצאתי לחצר ותיקנתי משהו, כדי שהידיים שלי לא יהיו חסרות פעילות. לשבת ולתמוך זה לא באופי שלי. השנים עוברות, אחרי שבעים, הבריאות כבר לא אותה, הרגליים מתחילות להחליש.
בני יונתן, שלמד בתל אביב, מגיע לעתים קרובות. הוא יושב על הספסל לידי ואומר:
אבא, אולי תבוא אלינו? שם יהיה לך יותר נוח, אנחנו נדאג.
אך אני מנענעתי בראשי:
לא, בני, למשפחתכם יש את העול שלה, ואין לי כוונה להיות נטל. כאן אני בבית, כל פינה שלי.
יונתן נאנח, הוא יודע שהאבא שלי גאה ודומק, הוא אף פעם לא אוהב שיראה חוסר.
חתני, דינה, שמגיעה איתו מהעיר, עובדת כאחות, אמא לשניים בגיל העשרה. היא תמיד מרגישה שהחמות שלי קפדנית, מעט מרוחקת. היא מכירה אותי, אך לא מציגה חום גדול.
עד שהסתיו התקרב, חלה פתאום והכל השתנה. השכנים חייגו שוב:
יונתן, בוא במהירות. אביו במצב חמור.
יונתן רץ הביתה. הבית היה קר, התנור ריק. אבא שכב במיטה, רזה וקמוּף.
אבא, קראתי, למה אתה שותק?
מה קרה הוא הורה בידו, לא רציתי להכביר עליך בעומס. אחזיק מעמד.
לא קם. אחרי ביקור במרפאה הבנתי שהוא לא יוכל להתמודד לבד במושב. יונתן חזר לנסות לשכנע:
בוא אלינו, כאן גם בית חולים קרוב וקרובים לנו.
לא רוצה להיות נטל. יש לכם ילדים, עבודה מי צריך אותי?
אז נפתחה דינה. היא הביטה בחזקתי ובלבה הרגישה כאב.
אבא, היא אמרה בפעם הראשונה בכנות, הפסק להיאבק. אתה לא נטל, אתה חלק מהמשפחה שלנו. תבוא אלינו והכל יהיה בסדר.
הוא הביט בה בפליאה, כאילו ראה בפעם הראשונה אישה עם לב חם.
את לא מתנגדת, חותנת? שאלתי בשקט.
לא, אבא, חייכה, בבית שלנו יש מקום לשם. הילדים יהיו שמחים.
כך עברתי לעיר. בתחילה היה לי מוזר: הרעש, האנשים, המרפסת הצפופה במקום הגינה. אבל דינה דאגה שארגיש בבית. היא הכינה לי מרק חזה עם אפונה, הכינה לי את הלבנה הישנה שהביאו מהמושב, והציבה אותה על המדף.
בערב אחד אמרתי:
תודה לך, בתי.
על מה? שאלה.
על כך שלא נתת לי למות לבד. יונתן טוב, אבל את כמו מריה, היא גם לקחה על עצמה את הקשיים הקשים ביותר.
דינה בכתה דמעות, ובפעם הראשונה הרגישה שהיא נחשבת לבת.
הזמן עבר. הילדים רצו אליי, שמעו על ימי הקיץ, על איך בנינו את הבית עם סבתא. לימדתי את נכדי לצלול בעץ קורות, והקשיב לשירה של שירי עם.
בבית, שבו תמיד היה חוסר זמן, הגיע רוגע חם עם הגעתי. דינה הבינה שהמעשה הטוב לא היה רק לשכנע את החמות, אלא שהנוכחות שלי הייתה מתנה לכל המשפחה.
יום אחד יונתן אמר לאשתו:
לא חשבתי שהדבר יצליח כך. אבא תמיד היה גאה, פחדתי שלא נוכל להתקרב אליו.
זה לא עניין של גאווה, היא חייכה, רק צריך לראות באדם שמצריך אהבה.
הייתי איתם כמה שנים, כמו פרח פורח למרות המחלה. בחגים כולנו מתיישבים סביב השולחן, ואני אומר:
האושר הגדול הוא כשיש מישהו להגיש לו כוס מים, ויש מישהו למי לחיות.
ביום סופי, כאשר הרגשתי שהזמן מתקרב, אחזתי בחוזקה בידי דינה ולחישתי:
תודה, בתי, שלא allowedת לי להיות לבד.
לאחר הלוויה, עמדתי ליד הקבר של כמה ימים, והרגשתי שלא איבדתי רק חמות, אלא אב נוסף, אב שמור עלי.
הלקח של היום: אף על פי שהגאווה מגנה עלינו, פתיחות לליבנו של אחרים יכולה להציל חיים ולהביא אור למשפחה שלמה.
