יאיר, אתה שומע אותי? אם כן, האם אני חייבת ללדת בגיל ארבעים כדי לתקן את הטעויות של נעורייך? ולמה עכשיו אני צריכה לשלם על כך שהגארז שלך היה מעניין יותר מאשר הבן שלנו? שאלתי בקול מלא תוהו, נשמתי מתערבבת בחלום.
אה, נעמה, תפסיקי! חייך יאיר, כאילו הוא מנסה להחזיק שלט רחף. היה טיפש, לא הערכתי, לא ידעתי מה מפסיד. עכשיו הכל נפל, שלמה אפילו לא מכיר אותי כאב.
ובמה הוא טועה? חייכה נעמה בכאב מרושש. שבעה-עשר שנה הוא גר לא עם אביו, אלא עם השכן הקבוע בחדר של הקיר. חשבת שכמו טלוויזיה אפשר לכבות ולהדליק ילד כשמתחשק “לשחק אבא”?
העיניים של יאיר אפו והקמטים בעיניו הציתו את הזעם המוכר, זה שהרעיל אותה כל פעם שמדבר על חובותיו כאב.
מספיק! זה רק זכרונות של ימים עברו. תן לי עוד סיכוי אחד, נמרץ הוא.
כדי שתשחק ותשלח הכל אליי, ולתת לבן אחר לגדול בלי אב? חיבקה נעמה את גופה. תודה, זה מספיק לי. אין משא ומתן כאן.
פניו של יאיר נפלו בפספוס של עלבונה וזעם, ובלי מילים רק נאנח וקפץ אל הטלפון.
הקונפליקט נדלק, אך עדיין נותר. דבריהם של יאיר ונעמה השאירו משקף כבד בלב נעמה, ולא רק בגלל דרישותיו המשוגעות. היא הרגישה כוורת על בנם, שלמה.
נעמה הייתה בת עשרים ושלוש כששלמה נולד. היא זוכרת עדיין איך היא עמדה מול בית החולים, עייפה אך שמחה, מחזיקה בידי חיבוק לבן עטוף במגבת לבנה. יאיר הרעיף עליהם כמו נץ, לא מתרחק אף אינץ’. הוא קרן שמחה, ניגק את המגבת, נשק את מצחה של נעמה, ולפעמים, בכבוד, הרים את הילד באוויר.
תראה איך הוא דומה לי! עם אותה הפינה על הסנטר, אמר יאיר בעיניים נוצצות. סוף סוף אני אבא! אני עומד ללמוד יחד איתו ללכת, לשחק כדור, לחבק. אהיה האבא הטוב ביותר באוויר.
נעמה הראתה בו את ההבטחה, האור בעיניה נצנץ. היא האמינה בכל מילה, חשבה שהמשפחה תתמלא באהבה ובשמחה משותפת.
אבל החלום, כמו תמיד, קיבל פן ריאליסטי וקר.
לילה עמוק. נעמה הולכת בחדר עם עיגולים כהים מסביב לעיניים, מתנדנדת על הכתף של תינוק חולם קיקור. זה היה הפעם השלישית באותה הלילה. יאיר במיטה מתנער, מכסה את ראשו ביד על שמיכת המיטה.
תפסיק כבר! הוא לחש בקול חורק. מחר עליי עבודה, צריך לקום מוקדם!
באותו רגע נעמה נאלצה לנסוע לחדר אחר עם דמעות של חוסר כוח. הילד צועק חזק יותר, רוצה להישאר בחדר השינה, אבל אין לה ברירה. היא סוגרת את הדלת, מנגנת על שלמה שעות, רק כדי לאפשר לבעלה לישון.
סוף השבוע. אחרי שבוע של שינה חסרה, היא פונה אליו בחשש:
יאיר, אולי תצא איתו לשעתיים? אני נופלת על הרגליים, רק רוצה לישון
נעמה, אחר כך? עכשיו לא, יש לי תכניות. החברים הבטיחו לי לתקן מכונית, נצטרך לתקן אותה.
אבל אני לא יכולה
את חזקה, תצליחי. אני אחזור ואעזור.
הדלת נפתחה, משאירה את נעמה עם “הכוח” שלה ומטלת האם המעייפת. ה”לאחר מכן” אף פעם לא הגיע.
הזמן עבר. שלמה גדל. נעמה ניסתה לבנות גשר בין האבא לבן. היא ניגשה ליאיר, שיושב בכורסה, רואה טלוויזיה. היא מושיטה לו את הילד, פאתה ורודנית, מושטת היד.
קח אותו, תבלה איתו רגע, ביקשה, לא למנוחה אלא לחיבור המשפחה.
יאיר לקח את הילד בחוסר רצון, כאילו קיבל חבילה חשודה. הוא החזיק את שלמה בידיים מוארכות, לא מחבק, מביט בטלוויזיה דרכו. אחרי דקות, הוא מושיט אותו ברצף חוסר קפדנות על הרצפה וחוזר למצב.
שלמה, שכעת בן חמש, יושב על השטיח בחדר המגורים, בונה ארמון מקוביות. יאיר עובר לידו, לא מביט בו. שלמה כבר רגיל לחוסר נוכחות אביו.
יאיר לא היה נחשב לבעל נכשל: הוא מביא כסף הביתה, עוזר בניקיון ובבישול. אך הוא שכח את ילדותו של שלמה. האם זה מפתיע שהבן, כעת נער, כבר לא רואה בו אב?
שלמה, איך הלימודים? שאל יאיר ברגע.
הכל טוב, השיב שלמה מבולבל.
איך עם הציונים? אם צריך, אשמח לעזור. לא רוצה שתהיה שומר מדרגות.
תודה, אבא, חייך שלמה ונסע למרפסת.
אבל שלמה לא ראה עוד את ההצעה לדוג סוף שבוע. הוא חולק עם נעמה את המידע: היום במוסד תערך דיסקוטקה, הוא הזמין שם בחורה מהכיתה שהוא מחבב, והיא סירבה. דיג אינו מושך אותו כלל.
הקוסמוס החל להראות שהרכבת יצאה. שלמה כבר איננו הילד הקטן שרצה חיבוק מאביו. הילדות שהיו רוצה ליישר יאיר נעלמה לנצח. וכשהבין זאת, הוא רצה “צדק” שני ילד נוסף. נעמה, שזוכרת כל לילה חסר שינה, נעמדה בהתנגדות חסרת רחמים.
בקרוב קרובים של המשפחה שמעו על המחלוקת.
בתו, יאיר הסביר לי הכל. תולדי, תולדי, תרצי עוד ילד. הוא השתנה! תני לו הזדמנות שנייה. זה מאושר לגדל שוב תינוק!
הסבתא התערבה.
נעמה, אם לא תולידי, הוא יילחץ ממך. החלום של גבר להיות אב. אם את לא תולידי, מישהי אחרת תעשה זאת. זה טוב לך ולו. הילד הראשון יעזוב את הקן, והשני יחזק את נישואיכם וייתן תמיכה בזקנה.
נעמה הרגישה כאילו הגוף שלה הפך למוצר של שוק משוגע. כולם ראיים אותה רק כאם ואישה, לא כאישה עייפה ששלאה את הדרך.
בייאוש היא תכנן תכנית אבסורדית. בחדר האחסון מצאה קופסה ישנה של בגדי שלמה, ובתוכה טמאגוצ׳י מתקלקל. חיית דיגיטלית קטנה, שצריך להאכיל, לשחק, לטפל בה ולנקות אחרי.
כאשר יאיר חזר מהעבודה, היא החזיקה לו ביצה פלסטיק עם מסך אפור קטן.
מה זה? שאל יאיר, מביט במתנה.
זה מבחן ההורים שלך. תנסה לתחזק אותו, תזין אותו כשצריך, לחץ על כפתורים. אם אחרי שנה הוא עדיין חי, אדע שאתה מוכן לילד אמיתי.
יאיר חייך בקול רם, נחשב זאת לצחוק, אך כשראה את פני נעמה המוצקות, ההומור הפך לזעם.
אתה רציני? משווים ילד חי לזה?
תנסה עם זה קודם. אם תוכל לאחוז בטמאגוצ׳י, אולי תוכל להחזיק בבן.
הוא הכניס את המכשיר לכיסו. שלושה ימים הוא קם בלילה, מזין את הטמאגוצ׳י. ביום החמישי הוא נרדם, אך לא ויתר. אחרי שבוע, הוא התלונן שלא מצליח לעמוד בעבודה בגלל חוסר שינה.
ביום השמיני, כשחזר הביתה, הוא ששם את הטמאגוצ׳י על השולחן. על המסך הופיע צלב אדום הוא נכשל.
שכחתי להאכיל, היה לנו פקק בעבודה שיקף יאיר, מבלי להסתכל בעיני נעמה.
הקונפליקטים לא נעלמו, אך הם שקטו. המתח והקנאה נותרו, אך יאיר כבר לא נלחם באותה תכיפות.
שלוש שנים עברו. שלמה, שכעת סטודנט, הביא לביתו חברה, והודיעו שהם מצפים לתינוק.
יאיר השתנה שוב, מלא התלהבות. הוא דיבר על “הזדמנות שנייה” הפעם כדוד. הוא קנה מושב תינוקות במימון חסכונות, קנה חבילות בודיות וצעצועים קטנים, נשבע שיהיה הדוד הטוב ביותר.
נעמה צפתה בסקפטיות בריאה.
כאשר נולד הנולד, ההיסטוריה חזרה על עצמה. יאיר השתתף בתחילה בחיים, צילם, נדד, חיבק. אחרי כמה שבועות, ההתלהבות קהתה. הוא דרש מהזוג לעבור לדירת שכירה, והסיוע שלו הצטמצם לביקורים נדירים בסופי שבוע: מזון, שמגרה, חיבוק מהיר. ברגע שהקטן ביקש תשומת לב, יאיר מצא פקודה דחופה: שיחת עבודה, פגישה, אמא והקצבה.
נעמה נאלצה להתערב, מתבוננת במצב, מבינה שההחלטה שלה הייתה נכונה. שלמה גדל לגבר רגיש ואחראי, שלא משאיר את אשתו לבד. יאיר? הוא נשאר האדם שאוהב את רעיון האבהות, ולא את המהות שלה.
