צמה על סלע
הדודה שלי (להלן אילה) נישאה מתוך הכרח. האחיות המבוגרות לחצו, ההורים הזדרזו לזרז.
הטיעונים שלהם היו כמו סלע:
“כמה כבר אפשר לדלג, אילה? בסוף כולם נכנסים לעול, את רוצה להישאר לבד עד שתהיי עם שיער לבן? במשפחה שלנו אין רווקות! מי יביא לך כוס מים כשתהיי חלשה…?”
אילה, שגדלה עם אבא אלכוהוליסט, נשבעה כבר בילדותה שלעולם לא תתחתן. היא קיוותה להקדיש את חייה לקריירה, אבל ביום הולדת 28, אחרי אינספור משאלות וברכות מהמשפחה, נשברה, והסכימה להקים משפחה.
החתן נדב, הופיע מהר מאוד כנראה הכינו אותו הרבה זמן מראש. אחרי שבועיים של היכרות, הציע לה נישואין. אילה הנהנה באדישות, כאילו, נו טוב, נסכים. בליבה חשבה: “אולי מתישהו אלמד לאהוב אותו”.
נדב היה בן שלושים ושלוש, עם אופי מגובש. עשו חתונה מהירה. כשהחיים חזרו לשגרה, זכור לפולינה במיוחד הטוסט של המנחה: “אוהבים? תחת החופה. לא אוהבים? חזרה לבית אבא!”.
תוך חודש רצתה אילה להתגרש. הכל נראה לה כבוי וחסר שמחה. נשאר רק תסכול בלב. בעלה היה עקשן, מתיש ובעיקר קוטר ונחרץ בדעותיו. נדב לא היה מוכן להשתנות ולא וויתר על עקרונותיו, ואילה לא פחות עיקשת. חיבור כמו בין הפטיש לסדן.
כעבור שנה נולד להם בן, אדם. אילה התמסרה לאמהות לגמרי; הפסיקה לשים לב לנדב, פרסה לו מזרון מתקפל בסלון בלילה “אני עייפה, לא ישנה טוב, ואתה, גם לא עוזר, גם לא מפרגן…”.
בקיץ נסעה אילה עם אדם להורים שלה בכפר ליד עפולה. שם, שיתפה את אמא בכל מר יומה:
“אמא, אני רוצה להתגרש. אגדל את אדם לבד. אין לי את זה לחיות בזוגיות. לפעמים מתחשק פשוט לעצום עיניים ולברוח מהכל. לא מצליחה להשתלב במשפחה. כבר לא סובלת את נדב. למה להמשיך?”
אמא שלה הציעה:
“תחיי קצת איתנו, אולי תתגעגעי לבעלך. להתגרש? אל תעשי שטויות! צריך לדעת לסבול. בעל ואשה, כמו מים וקמח לערבב אפשר, אבל להפריד כבר אי אפשר.”
לא הייתה מופתעת מהתשובה אבל לא הבינה באמת בשביל מה סובלים? ילד רואה את היחס הקר בין הוריו, בסוף יגדל ויבין שאין פה אהבה. למה שיספוג כזה דבר? מה בעצם לומדים הילדים ממשפחה כזו?
אמא של אילה סבלה כל חייה. אביה שתה לשוכרה, התבטל על המיטה ויבב. אמא קמה כל יום ב-5: לחלוב פרות, להאכיל תרנגולים, לכסח עשבים, לעבוד בשדה ורק בלילה, אחרי שהספיקה לחמם תנור, לבשל, להאכיל את כל בעלי החיים, יכלה לנוח קצת. אין מנוח מהעבודה במושב.
שלוש בנות ברחו לעיר מהכפר. הבן, אחיה של אילה, נשאר עם ההורים. הוא היה עם מגבלות שכליות. אילה אף פעם לא הבינה אמא שלה, כשידעה טוב מי זה בעלה, בחרה להביא עוד ילד! “בשביל מה?” הייתה שואלת, ואמא ענתה בשלווה: “לאבא שלך רציתי בן. בנות יש מספיק”
הבן נשאר תלוי בהוריו עד יומם האחרון, ומת לא הרבה אחרי. היה בן 60, ורצה שישרתו אותו לא יכל ולא רצה לעשות שום דבר לבד.
בסוף אילה החליטה לא לאכזב את אמא וחזרה לבעלה.
שנתיים אחרי, נולד בן נוסף יאיר.
אילה קיוותה, אולי עכשיו דברים יסתדרו אבל גם את זה המציאות הכחישה. נדב התעלם מיאיר. טען שהילד מזכיר לו את הסבא האלכוהוליסט. אילה בלעה דמעות של עלבון, אבל לא הצטערה לרגע שיש לה שני בנים. החליטה לעצמה: “את כל אהבתי אתן רק לילדים. לבעל לא יישאר טיפת חיבה.” וכך המשיכו לחיות.
כשאדם ויאיר גדלו לנערים, התחילו הבעיות: אלכוהול, סיגריות, חוצפה. יותר מזה הצטרפו לאביהם ונעמדו נגד אילה. רצתה לראות אותם טובים ונעימים, אבל זה לא קרה. נדב התחיל לשתות איתם, והמשפחה הלכה והתפוררה מול העיניים של אילה. זה היה תקופה איומה. לא ידעה מה לעשות עם שלושת הגברים שלה.
סוף-סוף נמאס לה, והיא עברה לגור אצל ההורים הזקנים.
ההורים קיבלו אותה כמובן. אמא ניסתה לעודד:
“אילה, את נראית מבוגרת ממני. נראית שמזלה שלך לא האיר לך פנים. גברים”
אילה לא הפסיקה לכעוס על אמא, שהמשיכה לדאוג לאחיה:
“אמא, למה את מטפלת בו כמו תינוק? תראי קצת יד קשה, בסוף ישב לך על הצוואר!”
“מה את רוצה, אילה? הראש של אחיך לא מסודר, אבל דם זה דם! אי אפשר לזרוק מבני המשפחה. אהיה לצדו עד הסוף!”
אילה לא אהבה את אחיה, אבל הבינה זה לא אשמתו. הרי מה היה צריך לצאת מילד של אבא שותה? אילה ואחיותיה הצליחו להתחמק מהגורל הזה, כשאביהן היה עוד בפיקוח עצמי.
עבר עוד שנה, יאיר הגיע מהעיר ובישר שאבא שלהם מת השתכר למוות.
אילה לא הזילה אף דמעה, רק נשפה:
“טוב, זה היה צריך לקרות. בסופו של דבר, חיים גזורים והכול יודע לאן ילך. שינוח נדב בשלום…”
חזרה לעיר, חיה עם הבנים שעלו בגרות. קנתה לעצמה דירת קרקע קטנה בלוד, רצתה להזדקן בשקט. אדם ויאיר נשארו בדירה המשפחתית.
הבן הבכור התחתן. נולד נכד. אבל משהו לא עבד בנישואין, ואדם התגרש אחרי שנה.
אחרי תגרה נוראית בין האחים כי יאיר התחיל לשתות חזק, ואדם התעצבן וסילק אותו עבר יאיר לגור אצל אמא.
הזמן חלף
אדם התחתן שוב, וגם הפעם נישואיו כשלו, ואשתו ברחה. סיכם לעצמו באירוניה:
“התחתנתי יצאתי עם הקרח”.
הניסיון השלישי הפעם באמת היה אהבה, אבל רעייתו הלכה לעולמה בפתאומיות בגיל ארבעים תסחיף קטלני. מוות זה עשן, נכנס מכל חור. הוא התאבל, ולבסוף אמר לאמא:
“די, נמאס לי להתחתן ולהתגרש. נשאר לבד.”
עכשיו אילה באה מדי פעם לנקות לו את הבית, לבשל.
יאיר נשאר רווק. שותה כל מה שיש בו אלכוהול, לפעמים נעלם מהבית לימים. אילה, בגיל 75, רצה בשכונה עם תמונה של יאיר לכל עובר אורח:
“ראיתם את הבן שלי?”
כולם כבר מכירים את זה היטב. אחרי חודש-חודשיים הבן הסורר חוזר בריא ושלם. אילה מנקה אותו, מכבסת, זורקת תחתונים בלים. לשאלה “איפה היית?” הוא מגמגם משהו. אבל העיקר שהיא רואה אותו בחיים.
כולם, חוץ מאילה, ידעו שהוא מתארח אצל איזו אישה ששותה משקאות חריפים למכביר. הוא מצא את המנוחה שלו אצלה, עד שמופיע גבר אחר ואז יאיר חוזר לאמא.
אילה חיה מפנסיה, מפרנסת אותו לבד. ניסיונות להשיג לו עבודה לא הצליחו. ברגע שהוא מקבל מקדמה, הוא נעלם יחד עם הכסף ליומיים-שלושה, ואז חוזר: “אמא, תכיני משהו לאכול.”
אילה זוכרת את אמא שלה, שחיה כך גם כן – ומבינה את כאב הלב של אם. הכל חוזר על עצמו. “דם זה דם. אי אפשר למחוק ממשפחה.”
נו, אין מספיק אושר לכולם…
ועם השנים אילה הבינה, שהחיפזון בחתונה שלהם לא היה שווה את השירים והשמחהיום אחד, אחרי עוד לילה לבן שבו המתינה לשווא, ישבה אילה במרפסת, צפונה בילדות שמזמן עברה. רוח קלה ליטפה צמה לבנה יחידה שנותרה לה פעם עבה ומלאה חיים, עכשיו דלילה, תלויה על כתפה כמו סוד ישן.
שכנה עברה, שלוש ילדות אחריה משתובבות ומצחקקות. אחת נעצרה, הביטה בסקרנות בצמתה של אילה ואמרה:
“איזה יפה הצמה שלך. אפשר לגעת?”
אילה חייכה בעדינות. “כמובן.”
הילדה העבירה אצבעות עדינות בין השערות. “של אמא שלי תמיד נפרמת,” אמרה, “איך הצמה שלך נשארת שלמה?”
אילה חשבה לרגע, ואז ענתה:
“פשוט ממשיכים לקלוע, אפילו כשהשערות נשמטות. לא עוזבים עד הקצה.”
הילדה הודתה בריצה, ואילה נותרה לבדה. היא נסמכה לאחור, עוצמת עיניים. פתאום הרגישה שהלב שלה נרגע לרגע. הילדים, הנכד, יאיר שמופיע ונעלם כמו הרוח, הכול חלק מהצמה הארוכה שהיא קלועה בהם, כל לולאה כאב, כל קשר זיכרון של מגע ואהבה, אפילו אם היתה דקיקה.
נדמה לה ששמעה מישהו שר: “דם זה דם”, אבל הפעם, כשתלתה את מבטה באופק, החליטה:
לפחות הצמה שלה לא נפרמת.
וכך, בערב ההוא, ישבה אילה על המרפסת, מביטה בשמש שוקעת מאחורי בתי לוד, ואולי בכל זאת חשה טיפה של גאווה. כי נגד כל הסיכויים, נשארה, נשארה ואהבה. אפילו כשכאב. אפילו כשלא קיבלה דבר בחזרה.
הייתה צמה על סלע, חזקה מכל חבל, וידעה: אולי אין מספיק אושר לכולם אבל היא, היא כבר לא תישבר.
