כשפתחתי את הארון בחדר המלון, מצאתי במזוודה של בעלי שמלה שמעולם לא ראיתי. שמלת משי, כחולה-כהה, מקופלת בזהירות בין החולצות שלו. ולצידה כרטיס קטן מבוטיק בתל אביב.
לא הייתי טיפוס סקרן בדרך כלל, אבל השמלה הזו בבירור לא שלי. המלון היה מפואר, מהודר ממש, עם שטיחים עבים ומראות נוצצות בכל מסדרון. ירדנו לכאן בגלל אירוע חברה ערב שנתי יוקרתי, כזה שכל העובדים של הייטק ירושלים היו מתייצבים אליו, נלהבים ושבעים מסושי יקר ומבעבועים.
שוב הסתכלתי על השמלה. המידה קטנה משלי.
באותו רגע דוד נכנס לחדר.
“את עדיין מסתדרת עם האיפור?” שאל תוך כדי שהוא מתיר את העניבה.
החזקתי את השמלה בידיים.
הוא קפא.
רק לשנייה אחת, אבל זה הספיק.
“של מי השמלה הזו?” שאלתי בקור רוח.
הוא התקרב באיטיות. “זה… לא מה שאת חושבת.”
המשפט הזה, כידוע, תמיד בדיוק מה שאני חושבת.
“קנית שמלה למישהי,” אמרתי. “והמישהי הזו ממש לא אני.”
דוד נשף ארוכות. “נועה, תעשי טובה בלי סצנות. אנחנו יורדים עוד מעט.”
“מדהים,” עניתי בלחש. “אז הסצנה זו הבעיה? לא השמלה?”
הוא הביט לעבר הדלת, כמו שמישהו במסדרון עומד לחלצו.
“זו מתנה.”
“למי?”
הוא שתק רגע, ואמר בכך הכל.
החדר נדמה ריק פתאום. רק המזגן זמזם בשקט.
“ממתי זה קורה?” שאלתי.
“נועה…”
“ממתי?”
“לא חשוב.”
נגעתי שוב בבד של השמלה. קר וחלק.
“היא תלבש את זה הלילה?”
הוא שתק.
“אותו ערב, מול כל האנשים, לידי?”
דוד הידק את שפתיו.
“זה לא היה אמור להשתבש ככה.”
“אבל זה כן קרה.”
החזרתי את השמלה למזוודה וסגרתי את הרוכסן. בזהירות, לא בטריקה.
“מי זאת?”
“חברה מהעבודה.”
“כמובן.”
לקחתי את התיק מהמיטב והתחלתי לנעול נעליים.
“לאן את הולכת?” הוא שאל.
“לאירוע.”
הוא הסתכל עליי מבולבל. “את רצינית?”
“כמובן.”
פתחתי את דלת החדר.
“סקרנית לדעת איזו אישה תלבש את השמלה הזו.”
כעבור עשר דקות נכנסנו יחד לאולם הענק של המלון. נברשות קריסטל, מוזיקה, ים של אנשים בבגדים רשמיים.
ליד אחד השולחנות ישבה צעירה עם שיער בלונדיני וגולש.
היא לבשה שמלה כחולה-כהה. בדיוק אותה אחת.
היא ראתה אותנו וחייכה חיוך קטן לכיוונו של דוד.
באותו רגע ירד לי האסימון.
זה לא היה משהו שמתחבא במחשכים זה כבר כנראה היה סוד גלוי בין כולם.
צעדתי לשולחן שלה.
הצעירה נראתה בטוחה בעצמה.
“ערב טוב,” אמרה.
הבטתי בשמלה שלה.
“מחמיאה לך,” ציינתי ביובש.
היא חייכה חיוך רחב יותר. “תודה.”
דוד עמד לצידי כמו אחד שמחכה לסופה.
הורדתי את טבעת הנישואין שלי והנחתי אותה ליד הכוס שלו.
“מתנות תמיד אומרות את האמת,” לחשתי. “פשוט לפעמים הן נוחתות על האדם הלא נכון.”
הסתובבתי לעבר הדלת.
בזמן שצעדתי אל מחוץ לאולם, שמעתי מאחוריי לחישות וגרירות של כיסאות.
אבל הדבר הכי מפתיע היה, שמכל הלב, הרגשתי בפעם הראשונה מזה שנים לא מושפלת רק חופשיה.
תגידו לי אתם, מה כואב יותר לגלות בגידה שנשארת בסתר, או זו שכל תל אביב רואה יחד איתך?
