את לא תאמיני מה עבר עליי תשמעי, חייבת לשפוך לך הכל.
רוני ישבה בקצה המיטה, כל כך חזק החזיקה בחולצה האומללה הזו, כאילו זה הוכחה חותכת לאשמה שלה. בראש היה שקט חורק כזה שמגיע רק אחרי צעקה גדולה. שקט שממש גורם לכאב פיזי.
המשפטים שלו עוד התגלגלו באוויר, צורבים בקירות, בנפש, אפילו בעור.
“תגידי, את ראית את עצמך במראה? את נראית כמו פיל עם תפוחי אדמה!”
הוא לא צעק מתוך כעס. הוא צעק כאילו סוף־סוף הרוויח את הזכות להוציא את המשפט הזה. אחר כך טריקת דלת, ואין אף קול. הוא יצא. לא הסתכל אחורה. אפילו לא ניסה להתנצל, שכח שבחדר הסמוך ישן הבן שלהם.
רוני נעמדה, הלכה לאט אל המראה, כמו במסלול אל קצה הגרדום.
בבואה היא ראתה אישה עייפה, עיניים כבויות. הפנים התמלאו, מתחת לעיניים צללים, והבלורית שלה אסופה ככה־ככה, לא טיפלה, לא אכפת לה כבר. נגעה בפנים, בודקת זו באמת היא?
“מתי זה קרה לי?” לחשה.
הזיכרון חזר. היא אחרת קלילה, צוחקת, לובשת שמלה צמודה שגל לא יכל להוריד ממנה עיניים. הוא היה אומר לה: “את הכי יפה, אפילו כשאת כועסת”.
ועכשיו…
עכשיו המבט שלו מלא באי נוחות. מיאוס. רחמים קרים.
רוני כרעה על הרצפה, הברכיים קרסו. לא היו לה דמעות כאילו הכול בתוכה התייבש. בפנים הכל מתהפך, עזבו אותה הפוכה, אף אחד לא מתעניין אם היא עוד נושמת.
פתאום, מהחדר השני, בכי קטן.
“עמיחי…”, רוני קפצה וקפאה.
נכנסה אל החדר של הילד, התיישבה ליד המיטה. הוא ישן לא רגוע, מחזיק אגרופים, כאילו מרגיש שמשהו לא בסדר. ליטפה אותו, השיער שלו כהה, בדיוק כמו של גל.
“סליחה, מתוק שלי…”, היא לחשה. “סליחה ששמעת את כל זה”.
ובאותו רגע נשברה סופית.
ברור לה עכשיו גל לא נפרד ממנה עכשיו. הוא עזב אותה מזמן ברגע שהפסיק להחזיק לה את היד, כשהמבט שלו חמק ממנה, כשדיבר אליה כמו לזרה. היום רק נטרקה הדלת.
היא נזכרה איך אחרי הלידה, גל הסתכל עליה אחרת. שנייה ובודק סחורה. אז לא נתנה לזה משמעות. התחילו בדיחות עוקצניות, משפטים שפוגעים.
“וואו, איך השמנת…”,
“פעם היית אש, היום את בפיג’מה כל היום”.
בלעה את ההערות, תירצה אותו עייף, לחוץ, עבודה. אמרה לעצמה אהבה זה סבלנות.
אבל אהבה לא אמורה לרמוס.
הטלפון רוטט על השידה. הודעה.
“אני אצל ההורים שלי בינתיים. אעזור לעמיחי. עדיף שניקח הפסקה”.
היא קראה את זה שלוש פעמים. לא מילה על אהבה. לא בקשת סליחה. לא טיפה של אחריות.
הניחה את הטלפון הפוך.
“הפסקה… אתה כבר נח, עלי”.
התרוממה, הלכה אל החלון. למטה העיר מוארת, חיים ממשיכים, כאילו כלום לא קרה. הרגישה משהו אחר עולה איתה אחרי הרבה זמן לא רק כאב.
זה היה כעס.
שקט. עמוק. מסוכן.
“אתה חושב שנשברתי, גל…”, לחשה. “אין לך מושג איזו טעות עשית”.
היא עדיין לא ידעה מה יהיה הנקמה, אבל הבינה שאין דרך חזרה.
הימים הראשונים בלי גל עברו בתוך ערפל. רוני פעלה על אוטומט: מכינה אוכל לעמיחי, מביאה לגן, מחייכת לגננת, מבשלת מרק. הכל קרה כמו בתכנית רדודה. בלילות כמעט ולא נרדמה, שוכבת ומקשיבה ללב שלה דופק כמו מישהו בורח מהר.
הוא לא התקשר. רק שלח הודעות קרות:
“אאסוף את עמיחי בשבת”
“העברתי כסף”
אפילו לא מילה אחת איך את? סליחה.
בשבת הוא הגיע. נמרץ, לבוש יפה, עם מעיל חדש. הרח מישהו אחר בושם לא שלה, מתוק, צועק.
“היי,” זרק ופנה אל הילד.
עמיחי חיבק אותו ונצמד.
“אבא!”
רוני הצמידה שפתיים. לא תפריד בין אבא לבן. אבל לראות אותו כאב, כאילו שוב התחילו לסובב לה את הסכין בפצע.
“ירדת במשקל?” הוא שאל אחרי שבחן אותה.
“קצת”, ענתה בשקט.
באמת בקושי אכלה. הוא נשמע מתעצבן כאילו לא אישר לה להשתנות.
“תזהרי, שלא תגזימי ממילא… מאוחר מדי”.
לא ענתה. רק סגרה אחריהם את הדלת.
כשהדירה הייתה שוב ריקה, דמעות פרצו בפעם הראשונה. לא כי כאב. כי כעס. על ההשפלה, על זה שנתנה לזה לקרות.
בערב התקשרה לאורית החברה מהצבא, ההיא שנהגו להיקרע איתה מצחוק במעונות.
“רוני, את לא חייבת לספוג את זה. את יודעת מי היית? ומי את עוד יכולה להיות?”
“אני כבר לא היא”, ענתה בעייפות.
“זו רק את ששכחת את עצמך”.
המשפט הזה לא עזב אותה.
בבוקר שלמחרת, לראשונה זה שנים, נכנסה לחדר כושר בשכונה. לא בשביל גל. בשביל עצמה. קנתה כרטיס וביד רועדת חתמה על החוזה, הרגישה שעשתה צעד לעולם חדש.
אחר־כך החליפה תספורת. אחר־כך פגישה עם פסיכולוגית. אחר־כך העבודה על עצמה, כואבת, אמיתית, בלי שקרים.
גל ראה שמשהו משתנה. בהתחלה בקצה העין, ואז בתדהמה.
“את משהו אחר”, אמר כשלקח את הילד. “יותר ביטחון, לא?”
“אני פשוט כבר לא מפחדת”, ענתה בקור רוח.
הוא גיחך. אבל העיניים שלו הבזיקו מחשבה לא רגועה.
בינתיים, “החיים החדשים” של גל לא ממש הבריקו. הצעירה שבשבילה עזב התגלתה כאישה תובענית. מסעדות יקרות, מתנות, תלונות.
“הבטחת לי יותר”, זרקה. “כל היום רק עמיחי, עמיחי…”
התחיל להישאר עד מאוחר בעבודה. הכסף לא הספיק. פתאום אין לו אוויר.
ופתאום הוא שם לב רוני לא מחכה. לא כואבת בגללו. לא מתחננת.
היא חיה.
יום אחד ראה אותה ברחוב מעיל קל, גב זקוף, חיוך על השפתיים. עמיחי צועד לידה, צוחק. רוני נראית… מאושרת.
גל הרגיש דקירה קטנה, כעס, ואולי אפילו קנאה.
“איך זה? בלעדיי?”
עוד לא ידע שזו רק ההתחלה, ושהמחיר שהולך לשלם עוד יותר כואב.
הוא תפס את עצמו חושב עליה שוב ושוב. לא על רוני השקופה, הפגועה, בקפוצ’ון. אלא על האישה החדשה שקטה, מחוזקת, בלתי מושגת. זה שיגע אותו.
ה”חיים החדשים” היו רחוקים מתמונת החלום. הבחורה שעזב בשבילה הייתה בלי סבלנות, בלי התחשבות, רצתה גבר עם כסף, זמן וריק מאחריות.
“אתה עסוק מדי עם הילד הזה”, אמרה בעצבים, הזיזה את הכוס. “אנחנו זוג, לא סוכה”.
המילים פגעו בו. עמיחי זה לא ‘הילד הזה’. כבר לא ניסה להסביר.
בדירה השכורה חיכה לבד. קר. שקט. אף אחד לא שואל איך עבר היום. אף פתק על המקרר, אף דאגה קטנה וזה מה שהכי חסר.
התחיל לחפש תירוצים לכתוב לרוני. בהתחלה בקשר לעמיחי. אחר כך סתם.
“איך עמיחי?”
“לא שכחת את המעיל שלו?”
“אפשר לקפוץ לדבר?”
ענתה תמיד באדיבות, בקצרה, בלי רגש.
וזה הלחיץ אותו.
יום אחד הופיע בלי התראה. היא פתחה לו והוא נעצר לשנייה. מולה עמדה אישה שהוא היה מאוהב בה ולא ממש מזהה.
“את השתנית”, נשם.
“חזרתי לעצמי”, אמרה, רגועה.
היה בדירה אור, שקט, שלווה. אין מתח. יש ביטחון.
“עשיתי טעות”, לחש. “פגעתי בך. תסלחי?”
הביטה בו ארוכות. לא בכעס. לא בדמעות.
“לא טעית, גל. עשית בחירה. גם אני”.
הבין לגמרי היא כבר לא תחכה. לא בגלל שעזב. אלא כי רמס, השפיל, חשב שהיא חלשה.
“אני חשבתי שלא תהיי בסדר בלעדיי…”, לחש.
“אני פחדתי להיעלם בלעדיך”, ענתה. “אבל גיליתי שזה הפוך”.
פתאום פרץ עמיחי מהחדר:
“אמא! תראי מה ציירתי!” קרא בקול.
רוני כרעה, חיבקה אותו, צחקה מכל הלב.
גל עמד מהצד. מיותר.
ואיך שיצא, הבין זה לא ריבים, לא בדידות ולא פרידה. זה להבין שאיבדת מישהי שאהבה אותך באמת. ואת זה אי־אפשר להחזיר.
כשהלך, רוני סגרה את הדלת, לב בטוח.
נעמדה מול המראה ולראשונה מזה שנים, חייכה לעצמה.
“תודה שעזבת”, לחשה. “אם לא, אולי אף פעם לא הייתי מוצאת את עצמי”.
והחיים המשיכו. לא כמו פעם הרבה, הרבה יותר טוב.
