כשהמפתח הסתובב במנעול, ליבו כמעט קפץ לו מהחזה, והנשמה רצה אליה לקראתו… 🤔 – כמה עוד אפשר לפשל?! אפילו הטעויות שלך מטופשות! תראי! מה זה בכלל?! – אליסה אדוארדובנה נופפה בציפורניה הארוכות, כמעט שוברת את היופי המלאכותי, על החודשון של ליזה. – תעופי! תתקני! ואם את לא מסתדרת – תתפטרי! – הבוסית אמנם הייתה אישה מטופחת ואטרקטיבית, אבל כשהייתה כועסת הלכה והפכה לשד. ליזה יצאה מהמשרד ללא מילה. נשארה רק שעה עד סוף יום העבודה – חייבים להספיק, למרות שאת הבונוס כבר איבדה. הכל עבר עליה כמו תקופת חושך אחת ארוכה, מלאה במכשולים. שבוע קודם התקשרה לאמא – כמו תמיד, מצאה אותה בעצבנות ואשמה אותה בכל צרה אפשרית, ובסוף סגרה את הטלפון בטריקת זעם. ליזה לא הצליחה להתרגל, וכל פעם כאב הלב. הפעם אפילו פחדה להתקשר חזרה. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, נאלצה לחסום ולהזמין כרטיס חדש. ואתמול, היצור החי היחיד – פנקה, החתולה התלת-צבעית שלה, רצה למרפסת אחרי ציפור ונפלה מהקומה השלישית. ליזה ראתה אותה מתרוממת מהגינה ומתחילה ללכת, אבל כשיורדה לחצר – פנקה נעלמה; יום עבר והיא לא שבה. בקושי רב הגישה את הדו”ח וחזרה הביתה, בלי אפילו להיכנס לסופר. היא נשכבה על הספה ובכתה בכי מר. אחרי חצי שעה הדמעות ייבשו והלב לא נרגע. המחשבות השחורות זחלו כמו נחשים. בשביל מי לחיות? לאמא לא אכפת ממנה, משפחה אין, אפילו החתולה נעלמה. מהמחשבה הכבדה היה לה פתאום קל יותר. “שהאצבעות של כולם יישברו! שיילחמו לבד!” – חשבה בזעם. – “יהיה מאוחר מדי.” הקלות האמיתית הייתה ממחשבה שמחר כבר לא תצטרך ללכת לעבודה, לא תצטרך לבקש סליחה מאמא על מה שלא עשתה. תקפה אותה שמחה משונה. ובדיוק כשנשאר רק צעד קטן אחד – הטלפון צלצל. מספר לא מוכר הופיע. רצתה לא לענות, אבל משהו לחש – אולי זה הקול האנושי האחרון שתשמע בחיים? – הלו… – מהעבר השני לא דיברו. – נו, למה התקשרתם? מה אתם שותקים? – זה עצבן אותה. – שלום… – קול גברי נמוך בקע ברמקול. – אל תנתקי, בבקשה. – מי אתה? מה אתה רוצה? – ליזה מיהרה, וחסרת סבלנות. – רציתי רק לשמוע דיבור אנושי… שבוע לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי – אם גם עכשיו לא יענו לי, זהו… – נשם כביכול בכבדות. – מה זאת אומרת? אי אפשר לצאת, לטייל בפארק? זה כל כך פשוט! – ליזה התמקמה ברגליים על אדן החלון הרחב. – אי אפשר. אני גר בקומה חמישית. שבוע אשתי עזבה… – הקול דעך. – הייתי גם אני עוזבת! מה אתה, גבר או לא?! – התקשתה להבין את הבעיה. – אני בכסא גלגלים. פחות משנה. מפחד, לא אצליח לרדת ולעלות חמש קומות. אין בבניין מעלית. – עכשיו כבר נשמע בטוח. – אין לך רגליים?! – שאלה באימה. ואז תפסה את עצמה – כבר מאוחר מדי. לא מוציאים מילים חזרה. – לא, פשוט שיתוק בעמוד השדרה. אני לא יכול ללכת. – נדמה היה לה שהוא נאנח ומביט בה בחיוך. הם דיברו עוד כחצי שעה. ליזה רשמה את הכתובת שלו. תוך שעה כבר עמדה בדלתו, עם שני שקיות ענקיות. פתח לה גבר צעיר וחביב, בכסא גלגלים. – אני ליזה! – רק עכשיו קלטה שאפילו את שמו אינה יודעת. – ארסני! – חייך בשמחה כזו כאילו חיכה לה כל חייו. מסתבר שגרו לא רחוק אחד מהשנייה. ליזה ביקרה אותו כל יום. במהירות הבינה שכל הצרות שלה לעומתו – ממש קטנות, בזכותו מצאה טעם לחיים. אופיה התחיל להשתנות; היא דאגה לו והפכה חזקה, נחושה ועקשנית. כמו בקסם, פנקה נמצאה. סתם חיכתה לה ליד השטיח בכניסה. הבוסית ניסתה שוב להתפרץ עליה בבוקר. ליזה לא האזינה הפעם: – אליסה אדוארדובנה, באיזה זכות את צועקת ומשפילה אותי? אני לא יכולה לעבוד באווירה כזאת. ותקבלי עכשיו מחלה – יהיה לך מי שיחליף אותי? – הבנות מהמחלקה גיחכו, והמנהלת הלכה בלי מילה. אמא, שלא יכלה לשאת את השתיקה, התקשרה: – שלום, ילדה שלי! למה את לא מתקשרת? לא אכפת לך מהאמא שלך? איך את כזאת אכזרית? לא מעריכה! אליזבת, אני מדברת איתך! – צעקה בסוף. – שלום, אמא. אני לא רוצה לדבר איתך כשאת מדברת עליי ככה. – אמרה ליזה בקול רגוע. – איך את מעזה?! אני מנתקת! – אמא כבר צרחה. – תנתקי… – ענתה הבת בשוויון נפש. יומיים אחרי כן התקשרה שוב. סליחה לא ביקשה – זה לא הסגנון. אבל דיברה לעניין ובנימוס. חודש לאחר מכן עברה ליזה לגור אצל ארסני. את דירתה השכירה. מערכת היחסים התחזקה, ונולדו ביניהם רוך, אמון והכרת תודה. כנראה שככה נוצרת אהבה. עם הכסף מההשכרה שכרה עבורו פיזיותרפיסט, ורשמה אותו לבריכה בשבת. ולשמחתם, התחושה התחילה לחזור בהדרגה. הוא כבר הצליח להזיז את אצבעות הרגליים. אמה של ליזה חלתה. ליזה יצאה ליומיים מחלה ונסעה אליה. ארסני חיכה בכיליון עיניים. כמו כלב נאמן, פשוט שכב בסלון ימים וחיכה. פברואר. באותו יום משתוללת סופה בחוץ. הוא ידע מתי האוטובוס שלה מגיע, חישב את הזמן עד לבית, העלייה במדרגות. כל הזמנים עברו, ליזה לא הגיעה. ארסני התגלגל עם הכסא לחלון. אבל לא רואים כלום, הכול סופת שלג. הנייד שלה לא זמין. עברו שעה, שעתיים, שלוש… כשלבסוף המפתח הסתובב במנעול – ליבו כמעט זינק מהחזה, והנשמה פרצה לעברה מקצה העולם. – סניה! האוטובוס נתקע בשלג, חיכינו למפנה כבישים… לא הספקתי להטעין טלפון. – קראה, מתפשטת בכניסה. – סניה! – נכנסה לסלון ונעמדה בהלם. הוא עמד, במרחק שני צעדים מהכסא, מחייך אליה.

Когда המפתח הסתובב במנעול, הלב שלו כמעט קפץ מהחזה, והנשמה שלו רצה לקראתה…

כמה פעמים אפשר לפשל?! וגם הטעויות שלך כל כך טיפשיות! תראי, מה זה! אליסה אדוארדוביץ נעצה בציפורן הארוכה שלה בדוח החודשי, כמעט שברה את הציפורן המושקעת שלה.

לכי! תתקני את זה! ואם את לא מצליחה תתפטרי! המנהלת שלה הייתה נראית מטופחת ונחמדה בד”כ, אבל כשהתעצבנה אפילו השטן היה בורח.

עליזה יצאה מהמשרד בלי מילה. נשאר שעה וקצת לסוף יום העבודה. חייבת להספיק. לא שמישהי עוד תקבל פרס החודש הזה כבר שללו לה אותו.

חיים קשים, צינור בגב… שבוע שעבר התקשרה לאימא. כמו תמיד, אימא לא הייתה במצב רוח והצליחה להפוך שיחת טלפון רגילה לקרב על חטאי עולם. וכרגיל סיימה בטריקת טלפון דרמטית. לזה עליזה לא תתרגל בחיים נעלבת כל פעם מחדש. עכשיו גם מפחדת להתקשר אליה.

יומיים לפני, איבדה את כרטיס האשראי. אחלה, ישר חסמה, הזמינה חדש. תענוג.

ואתמול בעל החיים היחיד ששייך לה, מיצה, חתולה שלושת-צבעים בת שנה, רדפה אחרי יונה על המרפסת ועפה מהקומה השלישית. עליזה ראתה אותה קמה ישר מהמיטה של הכלניות המרוסקות, מתנערת, והולכת. ירדה למטה ואין חתולה. חיפשה כל הלילה מיצה לא הופיעה ולא חזרה.

בשיניים סיימה את הדוח המעיק והלכה הביתה. אפילו למכולת לא נכנסה.

בבית נפלה על הספה ופרצה בבכי מר-מר. אחרי חצי שעה הדמעות התייבשו, אבל כלום לא השתפר. מחשבות שחורות התחילו לזחול, כמו נחשים על קירות. למי לחיות? אמא לא רוצה בי, משפחה אין, אפילו החתולה ברחה. ואז נהיה לה קל יותר איזו החלטה קטנה מתגבשת.

“שישברו בעצמם את הציפורניים וייפלו על הפנים! מה איכפת לי,” חשבה לא בחיוך. “רק שידעו יהיה מאוחר מדי.”

הוקל לה מהרעיון שמחר לא תצטרך לקום לעבודה. לא תצטרך להתקשר לאמא ולבקש סליחה על כלום. הרגישה שמחה לא שפויה.

ואז, בדיוק שנשאר לה רק עוד צעד אחד קטן פתאום הטלפון צלצל. מספר מוזר, לא מוכר. רצתה לא לענות, אבל אולי זה הקול האנושי האחרון שתשמע בכל החיים האלו?

הלו… מהצד השני דמום. למה התקשרתם ואתם שותקים? כבר התחילה להתעצבן.

שלום… נשמע קול גברי נמוך, קצת צולע. בבקשה אל תנתקי.

מי אתה, ומה אתה רוצה? עליזה מיהרה, מפריעים לה באמצע עניינים חשובים.

פשוט רציתי לשמוע קול אנושי… כבר שבוע לא הוצאתי מילה עם אף אחד. חשבתי, אם אף אחד לא יענה זהו… הוא נשם נשימה חטופה.

מה, אין לך עם מי לדבר? צא קצת, תלך לגינה זה לא מסובך! עליזה טיפסה על אדן החלון, ישבה עם הרגליים למעלה.

אני לא יכול. אני גר בקומה חמישית. שבוע שעבר אשתי עזבה… הקול שלו נהיה כבד.

גם אני הייתי עוזבת כזה דבר! גבר או לא גבר?! לא הבינה מה הבעיה.

אני על כיסא גלגלים. פחות משנה. אין מצב שאני יורד חמישה קומות, אין מעלית בבניין. עכשיו היה יותר בטוח בעצמו.

אין לך רגליים?! נבהלה עליזה, ואופס כבר איחרה להתחרט. מילה שיצאה, לא חוזרת.

לא בדיוק. פציעת גב. פשוט לא יכול ללכת. נדמה היה לה שחייך לעצמו.

הם דיברו עוד חצי שעה לפחות. עליזה רשמה את הכתובת שלו. אחרי שעה כבר עמדה מול הדלת שלו עם שני תיקי ענק מהסופר.

פתח לה גבר צעיר וחמוד יושב בכסא גלגלים.

אני עליזה! רק עכשיו נזכרה שאפילו לא שאלה איך קוראים לו.

צור! הוא חייך אליה חיוך שובר לב, כאילו חיכה לה מאה שנה.

גילו שהם גרים בכלל לא רחוק זה מזה. עליזה התחילה לבקר אותו מדי יום. מהר מאוד הבינה שהבעיות שלה בעצם קטנות ולא משמעותיות. דברים כל כך קטנים שבגללם היא רצתה להיעלם. האופי שלה התחיל להשתנות הפכה ליותר דואגת, חזקה, דעתנית.

כמו בקסם יום אחד הופיעה מיצה, החתולה. יושבת על השטיח בכניסה, בשיא הקור הרוסי-ירושלמי ומחכה לה שתחזור מהעבודה.

המנהלת, שגרמה לכל הלחץ שוב התחילה בשעות הבוקר לצרוח. אבל עליזה לא התכוונה להקשיב “אליסה אדוארדוביץ’, מה פתאום את מרשה לעצמך לדבר אלי ככה? אי אפשר לעבוד כאן ככה! אני עוד שנייה חוטפת מיגרנה ויוצאת לחופשת מחלה. איפה תמצאי לי מחליפה?” הבחורות במחלקה התפוצצו מצחוק. המנהלת הסתובבה בשקט וטרקה את הדלת.

גם אמא התקשרה, אחרי שבוע של שתיקה:

שלום, ילדה! ולמה את לא מתקשרת? לא איכפת לך מאיך שאני חיה? איזו חסרת לב! את בכלל מבינה מה זה להיות אמא, אליזה? התחילה לצעוק.

שלום, אמא. בשיחה כזו אני לא מתכוונת להיות. עליזה ענתה בקול רגוע, לא מתרגשת.

איך את מעזה?! אני מנתקת! אמא כבר צעקה בקולי קולות.

תנתקי… עליזה אמרה בשיוויון נפש.

אחרי יומיים התקשרה שוב. סליחה לא אמרה לא הסגנון שלה. אבל דיברה בצורה עניינית, בלי דרמות.

חודש אחרי זה עברה עליזה לגור אצל צור. את הדירה שלה השכירה.

הידידות ביניהם הפכה למשהו מעבר חמלה, אמון, תודה. אולי ככה מתחילה אהבה.

עליזה לקחה את כספי השכירות והביאה פיזיותרפיסט. הרשמה של צור לבריכה בסופי שבוע.

ולשמחת כולם התחילו לחזור אצלו התחושות ברגליים. הוא אפילו התחיל להזיז קצת אצבעות רגליו.

ואז אמה של עליזה חלתה. עליזה לקחה יומיים חופש ונסעה להיות איתה.

צור חיכה. התגעגע כמו כלב נאמן. שוכב על הספה ומסתכל על השעון כל היום.

פברואר. בחוץ סופת ברד ירושלמית שאפילו הדגים לא היו יוצאים בה. הוא ידע מתי האוטובוס של עליזה אמור להגיע, חישב דקות לעלייה הביתה, כל הזמנים עברו ואין עליזה. צור עלה על הכיסא, גלגל את עצמו לחלון.

אבל בחוץ כלום. סופה חוסמת הכל. הטלפון שלה סגור כבר שעות. עוברות שעה, שעתיים, שלוש…

כשהמפתח סוף סוף הסתובב במנעול, הלב שלו כמעט ברח לו מהחזה, והנשמה שלו טסה לקראתה.

צורי! האוטובוס שקע בשלג בדרך חיכינו ללחץ מצומצם, הטלפון גמר סוללה ישר כשהראתי אותו! היא כבר צועקת מהכניסה, מתפשטת, צורי! היא פורצת לסלון ועוצרת.

הוא עומד שני צעדים מהכיסא ומחייך אליה.