טליה, החברה הכי טובה שלי, ואני היינו מחוברות מאז הגן. הלכנו יחד לגן ילדים בירושלים, אחר כך לבית ספר יסודי ברחוב בן יהודה, ואפילו התקבלנו לאוניברסיטה העברית. שם פגשתי בחור מרשים שנראה כמו חלום, עם עיניים כמו ים סוף וקול שנשמע כמו צלילי חליל במדבר. התאהבתי בו נואשות, אבל הגורל טווה את חוטיו אחרת. יום אחד, הוא שם לב לטליה, שלא הייתה רק יפה, אלא כמו אש חיה של כריזמה, ואיך שהוא החלום שהיה שלי נהיה שלה.
כשטליה הגיעה אליי וסיפרה שהיא מרגישה משהו כלפיו, שאלה אם היא יכולה לפלרטט איתו. היססתי כאילו הזמן עוצר, אמרתי שזה לא מפריע לי, אבל האמת הלב שלי נמס מתוכי. למעשה, מסרתי לחברתי את אהבת חיי. וככה, חיינו המשיכו לנוע כמו שעון שמש בכיכר ציון, שתינו בנינו משפחות והבאנו ילדים שעונים בעברית צחה בבית. עם השנים, האהבה שלי אליו התפוגגה כמו קפה שחור של בוקר, וכל תשומת הלב שלי עברה למשפחה.
יום אחד, טליה פנתה אלי בקול חצי-לחש, ביקשה שאסתיר אותה יש לה פגישה סודית. חשבתי, למה שהבעל שלה לא יידע? בחדר קטן ברמת גן, היא הודתה בפניי שנשבתה בקסמיו של גבר אחר, לא מצליחה לנשום בלעדיו. אבל להתגרש? זה לא בשבילה. בעלה מפרנס מצוין בשקלים, אוהב את ילדיו כאילו היו שושני ירושלים, ומשקיע בה המון.
עמדתי מולה בתחושת בוהק מוזר, לא מבינה את הבחירה. בעלה אבא אוהב, מצליח, עוטף אותה בכל הטוב שבעולם. אם היה נוקשה או לא מעריך אותה, אולי הייתי מבינה. אבל כשיש לה בית עם יציבות, חום ותמיכה בעברית, למה לרדוף אחרי סערה לא צפויה, במקום להשקות את הפרח שפורח לה מתחת לאף? כל הסיפור הרגיש לי כמו חלום מוזר בליל קיץ תל אביבי, ריח ג’אפניקה מתערבב עם אורות העיר, ואני תוהה מה מחפשים הלבבות שלנו כשכל האור כבר כאן.
