כשהייתי ילדה קטנה בירושלים, כל מה שחלמתי עליו היה לגדול ולהיות בוגרת כי הייתי בטוחה שזה אומר שאפשר לעשות מה שמתחשק לי: לאכול מה שאני רוצה, להישאר ערה עד שעה מופרכת, ולצאת בלי לדווח לאף אחד לאן אני הולכת. היום אני נזכרת בי-הילדה הזו וצוחקת כמו שמצחיקים בדיחות בסוכה עם כל הדודים. איזו נאיבית הייתי… המציאות באה וחבטה בי כמו מגן דוד קשיח ביום שבו עברתי לגור לבד: לנקות, לבשל, לשלם שכר דירה בשקלים, לספור שקלים לחשמל, מים, אינטרנט… הכול ממשכורת אחת שבקושי מספיקה לבמבה וקפה.
חשבתי שחופש זה לבחור מה לאכול לארוחת ערב. לא ידעתי שחופש זה גם לחשב אם יהיה לי מספיק כסף גם לאורז וגם לסבון. דילמה גדולה, כמו ויכוחים איפה יושבים בסדר פסח.
יום אחד גיליתי שכבר שבועות לא ישבתי לאכול ארוחת בוקר כמו בן אדם. קמתי, התקלחתי בזריזות, זרקתי את הסדין על המיטה, ורצתי לתפוס את קו 18. תוך כדי התעורר לי זיכרון שחייבים לענות למייל מהעבודה, שצריך לשלם לאינטרנט בביט עד יום חמישי, ושהאשראי עוד רגע נחסם כמו יצחק רבין בסגר הראשון. הסוּפּר “חופש של הגדולים” הפך לרשימת מטלות שאין לה סוף, ולא לחלום מתוק על עצמאות.
כשסוף סוף הגעתי הביתה, העייפות נפלה עליי כמו שק כביסה במכבסה ליד השוק. פתחתי את המקרר בתקווה שמישהו השאיר לי חומוס פלא איזה נס… בפועל, צריך לשטוף, לחתוך, לבשל, ושוב לשטוף. לפעמים טרפתי חלה עם גבינה צהובה רק כדי לא להוציא שוב את המחבת. ואפילו אז לא נחתי, כי הקול בראש לחש כבר: חשבון המים בשמים, יש נזילה באמבטיה, הכביסה מהבוקר התחילה להריח, כי כמובן שכחתי לתלות אותה.
החבר’ה שלי קראו לי: “יהלי, יאללה נפגש?” אבל כל ניסיון לתאם מפגש נגמר בסיפור אחר: אחד עובד משמרת מאוחרת בסופר פארם, אחד מטפל בסבתא, השלישי גמר את החודש ועבר לבמבוק במקום לקפה, הרביעי פשוט עייף מהחיים. כשהיינו ילדים היינו נפגשים כל יום היום עובר חודש לפני שכולנו נפגש, ואז כל השיחה היא על עייפות, חשבונות, וכמה הגב שלנו לא מה שהיה פעם. צעירים אבל נשמעים כמו פנסיונרים בים בתל אביב.
הכי קשה היה לגלות שאין באמת “מנוחה”. אפילו בשבת כל מה שיש זה לשטוף, לכבס, לקפל, לקנות ירקות ולהדביק איזו ידית שנשברה. באחת השבתות מצאתי את עצמי בוכה מעל הדלי והסמרטוט, וחושבת: אפילו כשאני “נחה”, אני בכלל לא נחֶה. פעם קראתי לזה “חופש” עכשיו הפכתי פשוט למבוגר שעושה את כל מה שההורים פעם עשו בשבילי, רק בלי זוזות עזרה מסביבה.
וגם העבודה לא בדיוק הדבר המרומם שחשבתי. הייתי בטוחה שלעבוד זה מַשֶׁהוּ שמביא סיפוק. לא חלמתי שזה כולל לחייך כשלא בא לי, לספוג הערות מטופשות, לרדוף אחרי משימות שמשתנות כל שבוע, ולראות איך רוב המשכורת נעלמת על דברים שאני אפילו לא רואה. יום אחד ישבתי וחישבתי אם עדיף לקנות סנדוויץ’ בצהריים או לשמור את השקלים לנסיעה ברב-קו. את זה אף אחד לא אמר לי בגן. אף אחד לא הסביר לי שבגרות זה בעיקר לעשות חישובי טריוויה כל הזמן.
חשבתי שלהיות גדולה זה חופש. התברר שזה שילוב מוזר של עייפות, אחריות, וכמה רגעים קטנים של שקט שמרגישים כמו למצוא חניה ליד הבית ביום חמישי בערב.
