בילדותי, מתוך סקרנות ערה, ניסיתי להבין מיהו אבי. גדלתי בפנימייה ולאט לאט התרגלתי להיעדרותו, כאילו זהו חלק מהיומיום שלי, כמו ריח הגשם הראשון אחרי הקיץ בתל אביב. בגיל ארבע־עשרה הכרתי את אב ילדיי, ואז לא הרגשתי צורך להתעקש ולחפש את אבי החיים פשוט המשיכו כמו שיירת גמלים במדבר יהודה.
חלפו שנים ונפרדנו, ורק אז כמעט בלי להתאמץ מצאתי את עצמי נסחפת אל מסלול שמוביל אליו. העסק שלי היה מתנהל מחדר קטן בירושלים, לעיתים כאילו אני בעצמי גולשת בין זמנים ומקומות. יום אחד הגיעה לקוחה חדשה, ואיכשהו, בתוך דממה סמיכה, שיתפתי אותה בכך שמעולם לא פגשתי את אבי. כאילו יד נעלמה הובילה היא עזרה לי לאתר אותו, באיזה מושב בנגב שבו גר כל חייו, מוקף תרנגולים וקוצים.
הפגישה הייתה כמו סערת חול בנפש; רגשות שלא ניתנים לתיאור שמחה אינסופית עוטפת אותי. התחלנו לחלום יחד: מסעות, שיחות ללא סיום, מחוות קטנות של חום. קניתי לו בגדים, פינקתי אותו, נסענו יחד ושילמתי על כל, בלי קשר אם יש לו שקלים בכיס. הוא היה נראה מוזנח, עייף ועצוב, והייתה בי תחושת דחיפות לענות על שנים רבות שאבדו כמכתבים שלא נשלחו.
הוא הצטייר בודד: סיפר שכל ילדיו במושב מרחיקים מעליו כל אישה, בתואנה שכל אישה שמתקרבת אליו רוצה רק את הכסף. ביקשתי לפגוש את זו שטען שאוהבת אותו וכך היה. פגשתי אישה צנועה, עובדת קשה, מטפלת בו ברוך כמו ברימון בעונה. אפשר היה לראות לפי מעשיה שהיא אישה טובה. אבל ילדיו של אבי סלדו ממנה, העליבו אותה, קראו למשטרה, מצאו כל תירוץ להתעלל בנפשה.
שאלתי אותה מדוע. היא סיפרה לי בשקט, כאילו חוששת מהרוח, שלאבי יש נכסים, דירות, דונמים בארץ וכספים בבנק, וילדיו נועלים שערים מכל דורש קרבה שמא יאבדו משהו.
אז התחילו הרכילויות. לחשו שאולי באתי רק בשביל לקחת ממנו הכול. אפילו לא נשאתי את שם משפחתו. הוא התעקש לתת לי אותו סביר, אך לא רציתי בעיות. הוא טען שזה רצונו, ולבסוף נכנעתי. מרגע זה השתנו גלי הים הביקורות וההסתה גברו, המריבות הפכו לגלויות כעל לוח עץ בים סוף.
הקשר שלי עם אותה אישה התחזק. הצעתי להם להתחתן בסתר והם עשו זאת, באיזה חורף לא צפוי. הילדים התרתחו עוד יותר, הן עליו והן עליי. עמדתי מולם, מגוננת: אבא שלי זכאי לאושר. הנישואים לא היו על מי מנוחות: עליות, מורדות, עד שיום אחד, לאחר שהתחתנו, הזמנתי אותם יחד לטיול. לרוב רק אבא ואני היינו נוסעים יחד. במהלך הטיול, אשתו שאלה אותי כמה אשתתף בהוצאות. עניתי בכנות לא כלום; תמיד אני משלמת כשזה רק הוא ואני.
אז שיתפה אותי בלחישה רועמת: הדברים רחוקים ממה שחשבת. אבא שלי תמיד היה מסודר כלכלית, לכן ילדיו שומרים עליו מכל משמר. לא הרשו לו להוציא כסף על עצמו לא על בגדים, לא על שמחות. חשבתי שהוא מחוסר אמצעים, כי גר בבית חצי הרוס, אבל בעצם אחרים מנהלים לו את הכסף, כחזאי שמסתיר שמש.
החל מאותו יום עודדתי אותו ליהנות מפרי עמלו. אבל הוא אמר אי אפשר, הילדים לא מסכימים. אחרי הנישואין, גם אשתו החלה לדרוש ממנו לכתוב בחשבון, לדאוג לאוכל, להוצאות יומיומיות. כל פעם שהבקשה עלתה, התפרץ. בסוף היה נותן, לא לפני מריבה. היא סיפרה לי הכול, וביניי זה היה הוגן לגמרי.
יום אחד, בעודם יושבים, ביקשה ממנו לארגן ארוחת צהריים לאביה. הוא התעצבן: שתשלם לבד. כל יום אותו דבר! התחיל ריב. אני התערבתי. שאלתי אותו, האם היה רוצה שבעלי בעתיד יסרב להביא אוכל לאביו. הזכרתי לו, שזו אישה שמבשלת, מכבסת ודואגת לו. הוא אמר שהוא עייף מזה שדורשים ממנו תדיר כסף לבית.
רק אז הבנתי דבר כואב: הוא היה קמצן כלפיה, זו שטיפלה בו, אך נדיב ביותר כלפי ילדיו אלה שלא טרחו עליו, אלא באו רק לכסף.
הקשר עם אשתו קרס לבסוף. היום הוא חי לבד, לכאורה דואגת לו אחת מבנותיו, אבל בעצם הוא מספק פרנסה לה, לבעלה ולנכדים. האחרים מתקשרים, מבקשים והוא שולח, בלא היסוס, בעוד לאישה שתמכה ונשארה לצידו, סירב מכל וכל.
כבר אינני אותה ילדה כלפיו. אוהבת, אך לא כמו פעם. לא מזמינה לטיולים, הקשר כמעט ניתק. אם איני מתקשרת אין ממנו אפילו צליל. אינני יודעת לשוב ולהיות אותה אחת. הלב נחמץ לומר: למצוא אותו היה חלום ענק, והיום כאילו איננו עוד כלל.
