כשהייתי ילדה, חיפשתי לדעת מי אבא שלי – גדלתי בפנימייה וחסרונו הפך אצלי למשהו “רגיל”. בגיל 14 פגשתי את אבי ילדיי, ולא חיפשתי את אבא שלי – החיים פשוט המשיכו. אחרי שנפרדתי, הגורל הוביל אותי אליו כמעט מבלי לחפש. לקוח בעסק שלי עזר לי למצוא אותו – גילינו אותו במושב שבו חי כל חייו. כשפגשתי אותו לראשונה, שמחתי מאוד והתחלתי לתכנן איתו מסעות, מתנות, רגעים קטנים – ניסיתי לסגור את הפער של כל השנים שאבדו. ראיתי אותו בודד ומוזנח, והרגשתי שעליי להשלים עבורנו את הזמן. הוא סיפר שיש לו ילדים שמונעים ממנו זוגיות בגלל כספו. ביקשתי שיכיר לי את האישה שאהבה אותו – פגשתי אישה פשוטה, טובה, שסבלה מהעלבונות ומהמשטרה שהילדים שלו הזעיקו נגדה. הבנתי שהכול סביב רכוש – בתים, אדמות, כסף – ושהילדים מפחדים שמישהו ייקח. עליי התחילו לרכל: שאני באתי לקחת הכול, והוא רצה שיישא את שמו. כשהסכמתי, היחסים עם יתר הילדים הידרדרו – עימותים גלויים הפכו ליומיומיים. הקשר שלי עם בת זוגו של אבי רק התחזק. הצעתי להם להתחתן בסתר – הם נישאו. ילדיו כעסו עוד יותר. אמרתי להם שלְאבי מותר להיות מאושר. יחסיהם ידעו עליות וירידות, אבל יום אחד, בעת טיול משותף, היא שאלה כמה אשקיע – אמרתי שתמיד אני משלמת, כמו תמיד. אז היא פתחה את לבה והסבירה שהכסף של אבי נמצא בשליטת הילדים, ושבעצם הוא כל חייו טיפח עבורם דברים, עבורו לא דאג – הבית לא הושלם, בגדים דלים, כי הכול נוהל על ידם. מכאן עודדתי אותו ליהנות מפרי עמלו, אבל הילדים לא אפשרו. בני הזוג רבו על הוצאות פשוטות – היא ביקשה שישלם עבור אוכל, והוא כעס. תמכתי בה; אמרתי לו שזו לא דרך – לצַפות ממנה לדאוג לו מבלי לתת בתמורה. אז הבנתי: אבא שלי היה קמצן כלפיה, למרות כל מסירותה, והיה פזרן כלפי ילדיו – אלה שפנו אליו רק בשביל כסף. בסוף נישואיהם התפרקו. היום הוא לבד. כביכול יש בת שמטפלת בו, אך כולם יודעים שהוא מפרנס אותה ומשפחתה; שאר הילדים רק מתקשרים כדי לבקש כסף. מי שטיפלה בו באמת – הוא תמיד סירב. אני כבר לא אותה אחת מולו—לא אוהבת אותו כמו פעם. לא מזמינה יותר לטיולים, כמעט לא בקשר. אם אני לא מתקשרת, גם הוא לא. ואין דרך לחזור למה שהיה. עצוב לי להודות בזה – למצוא אותו היה בשבילי חלום, והיום זה כאילו הוא בכלל לא קיים.

כשהייתי ילדה, רציתי לדעת מי אבא שלי – גדלתי בפנימיה וחייתי עם החוסר כאילו הוא רגיל. בגיל 14 פגשתי את אבי ילדיי והפסקתי לחפש את אבא שלי, עד שהחיים הובילו אותי אליו כמעט במקרה. מצאתי אותו בכפר שלו, הרגשתי אושר עצום, תכננתי טיולים, קניתי לו בגדים, סמכתי שצריך להשלים שנים אבודות. הכרתי את זוגתו האהובה – אישה פשוטה וטובת לב, אבל ילדיו פגעו בה ממניעים של רכוש וכסף. אותי האשימו שבאתי לקחת לו הכול, אפילו כשבכלל לא רציתי את שמו. אחרי שקיבלתי את שמו, הכול החמיר – ריבים, ביקורת, חשדנות. יעצתי להם להתחתן בסתר, הילדים השתגעו מכעס. הבנתי שהוא עני רק כלפי האישה שגידלה ודאגה לו, אבל היה נדיב לילדים שלא טיפלו בו. בסוף, הנישואין התפרקו, היום הוא בודד – ילדים לוקחים ממנו כסף, ואני כבר לא יכולה להיות איתו כמו פעם. מציאת אבא הפכה לאשליה עגומה שנמוגה.

בילדותי, מתוך סקרנות ערה, ניסיתי להבין מיהו אבי.

00

La esposa y el padre Cristina solo fingía interés por conocer a los padres de Guillermo. ¿Para qué iba a necesitarlos? No pensaba vivir con ellos, y del padre de Guillermo, que al parecer era un hombre adinerado, tampoco esperaba nada bueno: solo problemas y sospechas. Pero, ya que había decidido casarse, tenía que interpretar su papel hasta el final. Cristina se había arreglado, pero con sencillez, para que la vieran como una chica encantadora. El encuentro con los padres del novio siempre es una ocasión llena de trampas invisibles; y, si encima son inteligentes, es una auténtica prueba de fuego. Guillermo pensaba que ella necesitaba consuelos: — No te preocupes, Cris, de verdad. Mi padre es serio, pero razonable. No te dirán nada espantoso. Y te querrán. Mi padre, bueno, es un poco raro, pero mi madre es encantadora —le aseguró mientras llegaban a la casa familiar. Cristina esbozó una sonrisa, apartándose un mechón de pelo. Así que el padre es serio y la madre el alma de la fiesta… Menuda combinación, pensó para sí con ironía. La casa no la sorprendió; había estado en otras incluso más lujosas. Les recibieron de inmediato. Cristina no estaba especialmente nerviosa. ¿Para qué? Personas como otras. Carmen, la madre —le había contado ya Guillermo—, llevaba años como ama de casa, apenas había trabajado, a veces viajaba con amigas a paquetes turísticos, pero nada del otro mundo. El padre, Don Ricardo, aunque reservado y poco dado a bromas, era más bien callado. Pero su nombre le sonaba… Les recibieron… Y Cristina se quedó helada en el umbral. Fin del juego… No conocía a su futura suegra, pero sí reconoció al instante al futuro suegro. Ya se habían encontrado. Tres años atrás. No habitualmente, pero ambos sacaron provecho. En bares, hoteles, restaurantes. Por supuesto, ni la esposa de Ricardo ni su hijo Guillermo lo habían sabido nunca. Menudo lío. Ricardo también la reconoció. En sus ojos brilló algo —pudo ser sorpresa, estupor, o quizá algo más oscuro, algún plan que ya tramaba—, pero se mantuvo en silencio. Guillermo, ajeno a todo, la presentó alegremente: — Mamá, papá, esta es Cristina. Mi prometida. La habría traído antes, pero es tan tímida… Vaya… Don Ricardo le tendió la mano. Su apretón fue firme, incluso algo duro. — Encantado, Cristina —pronunció, con una leve nota… indescifrable para Cristina. Quizá advertencia. O enojo. O… Cristina pensaba ya en cómo salir de aquello, temiendo que Ricardo lo dijera todo sobre su pasado compartido. — Igualmente, Don Ricardo —le replicó a juego, intentando que no la desenmascarara de inmediato. Le devolvió el apretón, sintiendo el subidón de adrenalina. ¿Y ahora…? Pero… nada. Ricardo forzó una sonrisa y hasta le apartó la silla en la mesa. Quizá pensaba avergonzarla después… Pero ese “después” nunca llegó. Entonces Cristina comprendió: él nunca diría nada. Si él la delataba, también se delataba a sí mismo ante su esposa. Cuando pudo relajarse un poco, el ambiente era de lo más distendido. Carmen contaba anécdotas de la infancia de Guillermo, y Ricardo parecía prestar mucha atención a Cristina, preguntándole sobre su trabajo. Ja, él sabía mucho más que nadie. Pero ya ni la ironía fina de sus preguntas lograba tocarla. Incluso hizo un par de bromas, y Cristina, para su sorpresa, se rió. Aunque en aquellas bromas iban velados recados, solo comprensibles para los dos. Por ejemplo, cuando la miró y comentó: —¿Sabe, Cristina? Me recuerda mucho a una antigua… compañera. También era muy lista. Sabía cómo tratar con la gente. Con todo tipo de gente. Cristina supo mantener el tipo: —Hay talentos para todo, Don Ricardo. Guillermo, embelesado, la miraba ilusionado. De los dobles sentidos, ni idea. Realmente la quería. Y eso era lo más importante. Y lo más triste. Para él. Más tarde, cuando la conversación derivó en viajes, Don Ricardo, mirándola fijo, dijo: —A mí me gustan los sitios tranquilos. Nada de agobios. Me gusta sentarme a pensar, con un buen libro. ¿Y a usted, Cristina, qué lugares prefiere? ¡Qué indirecta! —A mí me gusta la gente, que haya ruido y alegría —respondió Cristina, sin caer en la trampa—. Aunque a veces demasiados testigos pueden ser peligrosos. Pareció que, por un segundo, Carmen captó algo. Cristina notó cómo la mujer fruncía el ceño, pero luego apartó sus dudas. Ricardo sabía de sobra que Cristina no era de las que buscan silencio. Y sabía por qué. Al acabar la velada y tocar retirada, Ricardo abrazó a su hijo: —Cuídala, hijo. Ella… es especial. Sonó y a halago y a burla. Nadie, salvo Cristina, lo entendió. Cristina sintió cómo se enfriaba el ambiente. “Especial”. Justo esa palabra. *** Esa noche, ya en casa, Cristina no podía dormir. Daba vueltas a la inesperada reunión y planeaba cómo lidiar con las nuevas circunstancias. El panorama pintaba complicado. Estaba segura de que Ricardo tampoco dormía: él, por la sorpresa, y ella, por el inminente cara a cara. Por todo, la verdad. Se levantó, se puso una sudadera encima del pijama de andar por casa, y salió sin hacer ruido. Al bajar, pisó de forma que, si alguien estaba en vela, la oyera. Se fue a la terraza, casi segura de que Ricardo la encontraría ahí. No tardó. —¿No puedes dormir? —preguntó él acercándose por detrás. —No, el sueño no viene —respondió Cristina. Una brisa ligera mezcló su perfume antiguo en el aire. Ricardo la observó detenidamente. —¿Qué buscas en mi hijo, Cristina? Ya sé de lo que eres capaz. Sé cuántos hombres como yo has tenido en tu vida. Y sé que siempre has buscado el dinero. Ni te molestabas en ocultarlo. Tu precio, aunque lo disimulabas, siempre era claro. ¿Qué quieres de Guillermo? Ya que no quería recordar, Cristina tampoco iba a ser amable. —Le quiero, Don Ricardo —entonó con sorna—. ¿Por qué no iba a poder? Eso no le convenció. —¿Quieres? ¿Tú? No me hagas reír. Sé perfectamente lo que eres. Y se lo contaré todo a Guillermo. De qué vivías. Quién eres de verdad. ¿Crees que se casará contigo después de saberlo? Cristina se acercó, quedando a un paso de él. Le sostuvo la mirada. —Cuéntalo, Don Ricardo —deletreó—. Pero entonces tu esposa también sabrá nuestro pequeño secreto. —Eso… —No es un chantaje. Es reciprocidad. Si cuentas cómo nos conocimos, tampoco podrás ocultar lo que hacíamos. Créeme, yo completaré tu relato. —Eso no es lo mismo… —¿Seguro? ¿Eso le dirás a tu esposa? Ricardo titubeó. No había logrado asustarla. Sabía que ella no mentía. Estaban amarrados al mismo carro. —¿Y qué le vas a contar? —No solo a ella. A todos. También a Guillermo. Les contaré lo gran esposo que has sido y tus “horas extra”. Lo contaré todo, no tendré nada que perder. ¿Quieres salvar a tu hijo de mí? Adelante. Decisión difícil. Disuadir a su hijo de casarse sería firmar su propio divorcio. —No te atreverás. —¿Ah, no? —a Cristina le hizo gracia. ¿Tú sí y yo no?—. No, no lo haré si tú tampoco cuentas nada de mi supuesto “interés” cuando tienes un secreto que puede costarte tu matrimonio. Y Carmen valora mucho la fidelidad. Una vez, bien borracho, Ricardo llegó a confesarle a Cristina lo arrepentido que estaba de sus infidelidades, de cómo Carmen era todo lo que él nunca había sido. Ella no le perdonaría. Jamás. Así que aquí la elección estaba clara. Sabía que Cristina no estaba faroleando. —Está bien —cedió—. No diré nada. Y tú… tampoco. Nadie dirá nada. Olvidamos lo que pasó. Por eso Cristina tenía las cartas ganadoras. Él perdería más que ella. —Como quiera, Don Ricardo. Al día siguiente, se despidieron de los padres de Guillermo. Bajo la mirada odiadora del futuro suegro, Cristina abrazó a su suegra, que ya la llamaba “hija”. Ricardo casi sufre un tic en el ojo. Se devoraba por dentro: no podía avisar a su hijo de la treta de Cristina, pero tampoco arriesgarse a perderlo todo. Si Carmen se divorciaba, no solo perdería a su esposa. Ella nunca se iría sin llevarse una buena parte de su fortuna. Y el hijo… tampoco lo perdonaría. Otra vez, Cristina y Guillermo fueron a pasar dos semanas de vacaciones a casa de los padres. Don Ricardo procuraba evitar a Cristina, metido en mil asuntos. Pero un día, estando solo, pudo la curiosidad mala. Decidió registrar el bolso de Cristina. Quizá hallara algo útil para ganar ventaja. Registró el neceser, agenda, una libreta. Entonces vio un objeto azul y blanco: un test de embarazo. Dos líneas marcadas. —Pensé que la catástrofe era que mi hijo se casara con… Pero esto sí que es un desastre —dejó el test, no pudo ni cerrar el bolso. Cristina le pilló in fraganti. —Mal hecho, Don Ricardo, cotilleando en bolsos ajenos —dijo sarcástica, aunque no parecía alterada. Ricardo tampoco disimuló: —¿Estás embarazada de Guillermo? Cristina le tomó del bolso, miró a los ojos y dijo: —Parece que ha estropeado la sorpresa, Don Ricardo. Él estaba fuera de sí. Ahora sí que Cristina se quedaría pegada a su hijo. Si contaba todo, ya sería el desastre total. Para todos. Mejor callar. Pero ¡qué difícil era, viendo el cepo en el que caía su hijo! *** Pasaron nueve meses… y medio año más. Guillermo y Cristina criaban a Alicia. Don Ricardo evitaba ir a verles. No podía ver a Cristina. Le daba miedo su indiferencia hacia Guillermo y su pasado oscuro. Y otra vez. Carmen planeaba ir a visitar a Guillermo y Cristina. —Ricardo, ¿vienes? —No. Me duele la cabeza. —¿Otra vez? Esto ya es para preocuparse. —No, de verdad. Solo estoy cansado. Ve tú sola. Como siempre, fingía jaquecas, resfriados, molestias. Siempre encontraba excusa. Incluso tomó unas pastillas por si acaso. No soportaba a Cristina. Pero tampoco podía confesar nada. La tarde transcurrió aburrida, salvo por los pensamientos insistentes. Se tumbó. Leyó. Hasta que notó que Carmen tardaba mucho. Ya era casi medianoche y ella no regresaba. No respondía al móvil. Así que llamó a Guillermo. —Hijo, ¿todo bien? ¿Mamá ya salió? No ha llegado. —Papá, eres la última persona con la que quiero hablar ahora. Y colgó… Ricardo pensaba irse a casa del hijo, cuando vio el coche de Cristina aparcado junto a la casa. Al verla entrar, casi se desmaya. —¿Qué haces aquí? ¡Habla! ¿Qué ha pasado? Cristina, calmada, se sirvió una copa de vino. Se sentó. —La hecatombe. —¿Qué hecatombe? —La nuestra. Guillermo encontró en la web de un bar unas fotos nuestras de hace cuatro años, de aquella fiesta del “Oasis”, ¿recuerdas? Guillermo quería reservar algo allí por nuestro aniversario, entró a la web… ¡y ahí estábamos los dos! El fotógrafo, maldita sea, lo subió todo. Ahora Guillermo está hecho una furia. Carmen ha dicho que va a pedir el divorcio. Y, mira, yo… como querías, seguramente también me divorcio de tu hijo. Ricardo se quedó de piedra. Pasaron por su mente todos aquellos recuerdos. Esa fiesta, aquel fotógrafo… Había pedido no salir en fotos, pero… ¿quién podía saber que todo acabaría así? Se desplomó junto a ella. —¿Y por qué has venido aquí? —Decidí escapar esta noche —sonrió Cristina—. En casa hay caos. Alicia está con la niñera. ¿Quieres vino? Ella le ofreció el mismo vino de él. Se sentaron en la terraza a beber. Parecía que la única cosa compartida era el canto de las cigarras en la noche. —Todo es por tu culpa —dijo él. Cristina asintió, sin apartar la vista del vaso. —Ajá. —Eres insoportable. —Lo que hay. —Ni siquiera te da pena Guillermo. —Me da pena, sí, pero más yo. —Solo te quieres a ti. —No discuto. Él le sujetó de la barbilla y obligó a mirarle. —Sabes que nunca te he querido —susurró. —Te creo. *** Por la mañana, cuando Carmen llegó por fin, con ganas de reconciliarse con su marido aunque le costara la paciencia, se encontró a Cristina y Ricardo juntos. Aún dormidos. —¿Quién anda ahí? —preguntó Cristina. —Yo —respondió Carmen, contemplando el derrumbe de su vida. Cristina, al verla, solo sonrió. Ricardo tardó un poco más en despertarse. Pero no salió a buscar a su mujer.

Mi mujer y el padre Claudia solo fingía que quería

00

כילדה תמיד סקרנה אותי השאלה: מי אבא שלי? גדלתי בפנימייה, והיעדרותו הפכה עם времן לנורמה עבורי. בגיל 14 הכרתי את אבי ילדיי, ולא חיפשתי יותר את אבי הביולוגי – החיים פשוט המשיכו הלאה. מאוחר יותר כשנפרדתי, מבלי שחיפשתי באמת, הנסיבות הפגישו אותי עם אבי. בעסק שלי פגשתי לקוח שסייע לי לאתר אותו, וגיליתי אותו בכפר שבו חי כל חייו. כשהתאחדנו, הרגשתי שמחה שאין לה מילים. התחלתי לתכנן מסעות, שיחות, מחוות קטנות – קניתי לו בגדים, פינקתי וטיילנו יחד, ותמיד שילמתי על הכול, בין אם היה לו כסף ובין אם לא. הוא היה מוזנח, בודד ועצוב, והרגשתי צורך להשלים את כל השנים האבודות. הוא סיפר שהילדים שלו לא מאפשרים לו להיות עם אישה בטענה שכל אשה רוצה את כספו. ביקשתי להכיר את האישה שהוא טוען שאוהבת אותו – אישה פשוטה, חרוצה ונדיבה, אך ילדיו פגעו בה, קיללו, הזמינו משטרה וכל אפשרות השפילו אותה. כששאלתי מדוע, סיפרה שאבי מחזיק בבית, אדמות וכסף בבנק, והילדים חוששים שמישהו ייקח מהם הכול. כך התחילו גם שמועות שאני כאן כדי לקחת לו הכול, למרות שאפילו את שמו איני נושאת. הוא התעקש לתת לי את שמו, ולבסוף הסכמתי. מאז המצב החמיר: הביקורת גברה והקונפליקטים גברו. הקשר התחזק עם האישה, ואף הצעתי להם להתחתן בסתר, וכך עשו – והילדים כעסו עוד יותר. אמרתי שמגיע לו להיות מאושר. נישואיהם ידעו עליות ומורדות. יום אחד נסענו יחד, והיא שאלה מה חלקי בהוצאות – עניתי שתמיד אני משלמת. אז שיתפה אותי שבניגוד למה שחשבתי, הוא תמיד היה במצב כלכלי טוב – הילדים שולטים בכספו ולא מאפשרים לו להוציא על עצמו או על הנאות, לכן חי בבית לא גמור ונראה חסר אך בפועל הכסף בידיים אחרות. מאז עודדתי אותו ליהנות ממה שמגיע לו, אך הילדים המשיכו לשלוט. כשהתחתנו, אשתו דרשה שיעזור בהוצאות הבית, והוא הגיב בכעס אך לבסוף שילם רק לאחר מריבות – והיא חלקה עימי הכול, ונראה לי שזו בקשה צודקת. יום אחד ביקשה שיקנה אוכל לאביה, התפרץ עליה וכעס, ואני עמדתי לצידה והסברתי שזה לא צודק כלפיה. הוא השיב שנמאס לו שמבקשים ממנו כסף לבית. אז גיליתי את הכאב שלי: הוא היה קמצן כלפיה – זו שטיפלה ותמכה בו – ונדיב מאוד לילדיו, שראו בו רק כספומט. לאחר זמן, יחסיו עם אשתו הסתיימו – כיום חי לבד, לכאורה בת שלוקחת עליו אחריות אך בפועל הוא מפרנס אותה ומשפחתה; השאר יוצרים קשר רק כדי לקבל כסף. האישה שתמכה בו מעולם לא נהנתה מנדיבותו. הקשר בינינו התרחק. אני עדיין אוהבת אותו, אך לא כמו פעם. איני מזמינה למסעות, כמעט לא בקשר. אם איני יוזמת – אין שיחה. קשה להודות, אך הפגישה איתו שהייתה חלום – היום מרגישה כאילו הוא אינו קיים.

כשהייתי ילד, היתה בי סקרנות להבין מיהו אבי.

00

מתנת הגורל אנטון הגיע לביקור אצל אמו בשעה מאוחרת — זה לא הפתיע אותה, הרי זה קורה לא פעם עם בנה. לאחר הגירושים אנטון חי לבדו, ובנם מישקה נשאר עם אמו. “מישקה חיכה לך, הבטחתם ללכת יחד להחליק על הקרח. הוא נרדם לא מזמן, אז אל תעיר אותו. אני אחמם לך משהו לאכול, תתפוס קצת שינה.” אנטון אכל ואז נכנס בשקט אל חדרו של מישקה, נשכב לידו. השינה לא באה מיד, ובכל זאת, משום־מה נזכר פתאום בדינה — אשתו הראשונה, שלעולם לא הצליח לשכוח, למרות שחלפו בדרך עוד שתי נשים… זה אף פעם לא היה זה. הם הכירו מאז גן הילדים, שיחקו יחד, למדו צד בצד באותו בית־ספר ואחר כך גם באותו תואר באוניברסיטה. בסופו של דבר התחתנו — היה נדמה שהם בלתי נפרדים, ששני המשפחות שמחו למזג חייהן. כל הסובבים אמרו שזו “הזוגיות המושלמת של השכונה”, חדר בדירת ירושה של סבתא של דינה. השנים חלפו, אך הצל המשמעותי בחייהם היה שדינה פשוט לא הצליחה להיכנס להריון. כל הבדיקות תקינות, ולמרות הכל — ילדים אין. הציעו לדינה לנסוע לאילת למרפאת ים לטיפול, אבל אנטון אמר: “רק זה חסר לי — שתחזרי עם ילד של מישהו אחר…” – “אתה לא סומך עלי?” שאלה בעיניים דומעות. ההורים ניסו לשכנע לאמץ ילד מהפנימייה, אך אנטון דחה על הסף: “אני רוצה ילד משלי — זהו.” בעשר שנים לחתונתם התכנסו כולם לחגוג — רק שאנטון איחר מאוד. האורחים חיכו, האוכל עמד על השולחן כמעט ללא נגיעה ולבסוף כולם התפזרו. אנטון לא חזר הביתה באותו לילה. דינה בכתה, הרגישה בודדה — וידעה שבעצם היה צפוי שזה יקרה: בתקופה האחרונה אנטון השתנה מאוד. בבוקר הודיע לה שהוא בילה לילה אצל אישה עם שני ילדים, והיא מבטיחה ללדת לו תינוק שישאיר להם לגדל. “איך עשית לי את זה בלי להתייעץ איתי? לעולם לא אסלח!” בכתה, אך אז ביקשה שאולי יעזור לה לקחת ילד מהפנימייה. “לא, שתתני לו אחר כך את המשפחה שלי ותגררי ממני מזונות?” הפרידה הייתה קשה. היחידים שתמכו בה היו המשפחה והחברים. מאוד רצתה לאמץ ילד, אך לאישה בודדה לא אישרו. דינה נעלה לראשונה את דלת דירתה אחרי עשר שנים — עשר שנים של תקוות עקרות, טיפולים, תרופות, בדידות דוממת שסמיכה מדי שנה. הוא עזב בשקט, כמעט בפורמליות: “סליחה דינושקה, אני פשוט תשוש ולוותר.” כעבור חצי שנה שמעה מחברים שאצל אנטון נולד בן. העולם לא התמוטט, רק דהה — כמו תמונה דהויה. שנה היא עברה חיים מכאניים: עבודה, בית, לילות ללא שינה. עד שיום אחד, התיישבה בבית־קפה כדי לברוח מהגשם, יושבת מולה דמות מוכרת: זה אולג, החבר הכי טוב של אנטון, פעם נשמה של כל אירוע, עכשיו עייף ומודאג. הם שוחחו. הכל נשפך. “נפרדתי מריתקה, את יודעת — תמיד העדיפה כסף, ואז העסק נשרף, הפסד כספי אדיר. העיפה אותי מהבית כי לא הבאתי מספיק. אין לי לאן ללכת,” אמר. “בוא אליי,” הציעה דינה, ולראשונה, לא מתוך חמלה, אלא מתוך רצון אמיתי לעזור. אולג עבר לספה, ראשית הוא התנצל על כל פרוסת לחם, אבל בהמשך חזר לחיים: תיקן את הברז, סידר את הארון, הכין ארוחה – התגלה כאדם טוב לב. השקט הפך נעים יותר. דינה סידרה לאולג עבודה במשרדה — והוא שמח מחדש, הם התקרבו והחליטו להתחתן. פגשו יום אחד את ריתקה, גרושתו של אולג: “נו, תהני ממנו, אולי יעשה לך ילד — לי כבר לא צריך…” מלמלה בזלזול. “הלוואי, תודה על הברכה,” חייכה דינה. עם אולג שוב הרגישה מוערכת, אהובה, חייה קיבלו משמעות: פרקי בוקר עם קפה, ויכוחים על סרטים, חלומות למחר. אבל הכאב שהילד לא הגיע שוב הגיח. אולג בא והציע: “בואי נאמץ ילד.” דינה הופתעה, דמעו עיניה: “זו חלום חיי, רציתי להגיד לך, לא ידעתי שתרצה בזה…” הם התחילו תהליך אימוץ, ולפתע, דינה מגלה — הפלא קרה. היא בהריון. “אולג, לא תאמין — יהיו לנו תינוק!” היא אמרה עם חיוך. הרופא אשר את הבשורה. אחרי 14 שנות ציפייה, סוף־סוף שמחה. בהגיע הזמן נולדה איילינקה, תינוקת בריאה ויפה, ואולג לא עצר את דמעותיו. “סוף־סוף — כולנו חוזרים לבית אחד. יש לנו את האוצר הכי גדול.” הבית התעורר מחדש עם בכי של תינוקת, צחוק, ריח פודרה ונדודי שינה מתוקים — והאהבה, גם אם לא מושלמת, הייתה חזקה כעץ בכותנה. יום אחד, כששמובלים את הילדה, פגשו את אנטון — לבד, מבוגר, קמוץ ושבור, רק בקבוק בירה בידו. “שמעתי שהכול טוב אצלכם…” אמר. “נהדר,” ענתה דינה. “אני… ניסיתי עוד פעמיים, לא צלח. הילד אצל אמא. אין לי באמת מזל…” והוא התרחק, צל בודד בשמש של פארק ירושלמי. אולג חיבק את דינה בעדינות, “בואי, אהובתי, איילינקה תכף תתעורר, כבר מאוחר.” ויחד צעדו הביתה — אל בית אמיתי, לא אידיאלי, אלא יציב, שנבנה מתוך שברי החלומות, והפך אותם לאושר הכי חזק שיש. תודה שקראתם, תודה על התמיכה והחיבוק. ברכה ושמחה לכולכם!

מתנה מהגורל יאל, אחי, אני חייב לספר לך סיפור שקרה אצלנו

03

מתנת הגורל: סיפורו של אנטון שנפרד מדינה אחרי שנים של אהבה משותפת מילדות, חלום שנשבר בגלל עקרות, דמעות, ניסיונות לאמץ, ושברון לב; איך דווקא כשנדמה שהכל אבוד, מפגש מקרי בבית קפה משנה את חייה של דינה, מוביל לאהבה חדשה, לאומץ לחלום שוב – עד שהחיים מביאים לה את האוצר הגדול מכל: בת בריאה, משפחה אמיתית, ושביל חדש מלא אור, למרות כל הקושי והשריטות של העבר.

מתנת הגורל אלעד הגיע לבקר את אמא שלו בשעה מאוחרת;

02

הסוד הגדול של לאריסה: מהמושבה הקטנה, דרך נבואת המיסטיקנית ועד לחיים מלאים הפתעות—איך האמא החד-הורית הפכה לאהבת חייו של מנהל המחלבה ומה קרה כשכל סודותיה התגלו בפני כל התושבים

סוד ביישוב קטן בחיק הגליל, בין גבעות של עצי זית, חיה

06

מתנת הגורל: סיפורו של אנטון – אחרי הגירושין, חיים לבד, געגועים לאהבת נעורים, שלוש נישואין ומשבר; חייה של דינה – אכזבות, תקוות, עשר שנות שתיקה, פירוק ופרידה, עד שפוגשת ידיד ותיק – אולג, שננטש בעצמו; יחד מתמודדים, מתחילים מחדש, נאבקים להביא ילד לעולם, מקבלים החלטה לאמץ, אך לפתע מגיעה הבשורה – הריון מפתיע; מסלול חיים מורכב, מפגש מקרי עם העבר, ובעקבותיו הגשמת חלום – משפחה שמצאה את האושר שלה מהכאב והתקווה.

מַתָּנָה שֶׁל גּוֹרָל יונתן הגיע לבית אמא שלו בשעה מאוחרת.

01

La esposa hizo las maletas y desapareció sin dejar rastro: una historia sobre secretos, manipulaciones y cómo la familia se rompe cuando el control pesa más que el amor en una casa de Madrid

Mi mujer hizo la maleta y desapareció sin dejar rastro.

00