כשמלאו לי עשרים וארבע, קיבלתי את ההחלטה הכי כואבת בחיי: השארתי את שתי הבנות שלי אצל אימא שלי. הגדולה הייתה בת חמש, הקטנה רק בת שלוש. עבדתי שתים עשרה שעות ביום, לא היה לי למי להשאיר אותן, לא היו לי שקלים, אבא שלהן נטש אותנו ולא ידעתי איך אני אמורה להחזיק מעמד. אימא שלי אמרה שהיא תשמור עליהן “עד שתתייצבי”, ואני צעירה, מפוחדת ונואשת הסכמתי, מתוך מחשבה שזה יהיה לכמה חודשים. אבל החודשים התארכו לשנים.
בהתחלה הגעתי כל שבת וחג לראות אותן. הן עוד היו קטנות, לא הבינו למה אני לא ישנה באותו הבית איתן. כל מפגש התערבב בין חיבוקים לשאלות שלא ידעתי איך לענות עליהן מבלי להתפרק:
“למה את לא נשארת?”
“למה את ישנה במקום אחר?”
“מתי תחזרי?”
אימא שלי ניסתה להרגיע אותן, אומרת שאני “עובדת קשה”, אבל ראיתי איך לאט לאט הן מתחילות לקרוא לה “אמא”, אפילו מבלי לשים לב.
כשהגדולה הגיעה לגיל שמונה והקטנה לשש, הן כבר לא חיפשו אותי כמו פעם. חיבקו אותי לשנייה ואז רצו מיד לאימא שלי. עמדתי מהצד, מרגישה אורחת ולא אמא. באותו אחר צהריים, הקטנה נפלה בזמן ששיחקה, וכשניסיתי להרים אותה, היא משכה את היד וצעקה: “אני אוהבת את אמא!” והתכוונה לאימא שלי. באותו רגע הבנתי שמשהו נשבר, ואין לי איך להחזיר את זה.
השנים עברו, ניסיתי “להחזיר” אותן בכל דרך: בגדים, מתנות, ממתקים, טיולים כל מה שיכולתי. אבל כל פעם שבאתי, הן אמרו שלום מהיר ורצו להמשיך לשחק. אמא שלי, בלי כוונה רעה, לקחה את כל ההחלטות: בית ספר, חיסונים, חוגים, אישורים. אני הייתי זו שמביאה דברים, לא זו שנחשבת.
ככה הן גדלו רואות אותי כמו “הדודה שמביאה משהו”, לא כמו האישה שילדה אותן.
כשנכנסו לבית הספר, הכאב רק התעצם. באספות הורים המורות דיברו רק עם אימא שלי. אליי פנו בשאלה: “את הדודה?” והבנות לא תיקנו.
פעם ניסיתי לחתום להן על טופס יציאה, והגדולה לחשה:
“לא, את לא יכולה. אמא צריכה לחתום.”
באותו יום נכנסתי לשירותים בבית הספר ובכיתי בשקט, שלא ישמעו אותי.
כשהתבגרו ניסיתי להסביר להן למה לא הייתי שם. סיפרתי להן איך חייתי, מה עברתי, כמה נאבקתי לשרוד. הן הקשיבו בשקט, אבל דבר לא השתנה.
הגדולה אמרה שהיא לא יודעת אם להודות לי או לכעוס עליי, כי “היא כבר לא מרגישה שום דבר”.
הקטנה הייתה ישירה יותר:
“את לא היית פה. אין בי רגש שיכול להסביר את זה.”
היום אני בת שישים ואחת. הבנות שלי מדברות איתי, באות לראות אותי בחגים, מחבקות אותי אבל לא קוראות לי אמא. אני חלק מהחיים שלהן, אבל לא במקום שחלמתי להיות בו.
ולמרות שכבר למדתי שאין דרך לתקן את מה שהיה, זה עדיין כואב. כואב לראות איך החיים שלהן המשיכו בלעדיי.
