ביום הולדתי החמש-עשרה, הוריי החליטו שהם חייבים עוד ילד. האחריות על אחי ועל עבודות הבית הוטלה עליי כולה. לא נותרה לי דקה פנויה לשיעורים, ונענשתי על ציונים גרועים. אך הגרוע מכל היה עוד לבוא: “כל עוד אחיך לא מסיים את בית הספר, אל תעזי לחשוב על בנים!” אבי צווח. ידעתי שעליי לקבל החלטה קיצונית.
כשמלאו לי חמש-עשרה, הוריי קבעו שילד נוסף הוא הכרח. כך נולד אחי. כולם בירכו אותי ואיחלו לי טוב, אבל לא היה בי שמץ של שמחה. אני לא אוהבת להיזכר בתקופה הזו, אבל בחרתי לשתף.
אמא שמחה שהייתה לה בת, לא כי אהבה אותי, אלא כי הייתי בייביסיטר חינם. כשאחי, איתמר, מלאו שנה, היא הפסיקה להניק בן לילה וחזרה לעבודה במשרה מלאה. סבתא הגיעה בבוקר, וכשחזרתי מבית הספר, היא כבר נרדמה או הלכה. אחי נותר תחת השגחתי. הוא בכה המון, ולא הצלחתי להרגיע אותו.
לא היה לי זמן לעצמי. החלפתי לו בגדים, רחצתי, האכלתי והכנתי אוכל טרי. כשהוריי חזרו בערב וראו כלים מלוכלכים או בגדים לא מגוהצים, הם צעקו שאני עצלנית וטפילית. אז התיישבתי סוף-סוף להכין שיעורים, כי לפני כן לא היה לי זמן. הלימודים שלי התדרדרו. המורים, מרחמים, נתנו לי רק 70, ועל זה ננזפתי עוד יותר.
“המכונה מכבסת, המדיח שוטף, ואת מה עושה כל היום?! רק חושבת על מסיבות!” אבי צרח, ואמא הנהנה בשתיקה. כאילו שכחה איך זה לבלות אפילו שעה עם ילד חסר מנוחה ולנקות בית.
נכון, המכונה מכבסתאבל מישהו צריך להפעיל אותה, לתלות את הכביסה ולגהץ את אתמול. את המדיח אסור היה להדליק ביוםצרך יותר מדי חשמל, ואת הכלים של הילדים שטפתי רק ביד. אף אחד לא קנא בי על הניגוב היומי של הרצפהאיתמר היה פעלתן, זחל ורץ ללא הרף.
קצת קל יותר היה כשנכנס לגן. הוריי התעקשו שאאסוף אותו ואאכיל אותו כשאחזור. לפחות היו לי כמה שעות אחר הצהריים לעצמי. השקעתי יותר בלימודים וסיימתי בלי ציונים גרועים.
חלמתי ללמוד ביולוגיה. זה היה התחום היחיד שעניין אותי ולמדתי אותו בקלות, אבל הוריי התנגדו.
“האוניברסיטה במרכז העיר, נסיעה של שעה וחצי. מתי תחזרי? איתמר צריך להיאסף, ואחר כך את צריכה לטפל בו. אל תחשבי אפילו על זה!”
הם לא ויתרו, אז בחרו לי את המקום הבא ללמידה. הכי קרוב לבית הייתה מכללה לקולינריה, שם למדתי להיות קונדיטורית. בקושי זוכרת את הסמסטר הראשוןהייתי, איך אומרים היום, בדיכאון. אבל אז התמסרתי. התחלתי לאהוב לאפות עוגות, להכין עוגיות וקינוחים שונים.
מהשנה השנייה עבדתי במשרה חלקיתבסופי שבוע בבית קפה ליד הבית. בהתחלה הוריי התלוננו שלא הייתי בבית, אבל לפחות הצלחתי להגן על הזמן הפרטי שלי. אחרי התואר, קיבלתי משרה מלאה.
ואז הגיע שף חדש למקום. התחלנו להיפגש אחרי שעות העבודה, ושוב התחילו הצעקות והקללות. אבא שלי הגיע כמה פעמים אחרי המשמרת כדי למנוע ממני לצאת עם החבר שלי. יום אחד ארגנו אסיפת משפחה.
הזמינו את סבתא, דודה ובעלה. העמידו אותי במרכז החדר ואמרו לשכוח מאירוסין, מטיולים ומכל בילוי.
“תפטרי מהעבודה בבית הקפה!” הדודה הכריזה. “השגתי לך עבודה בקפיטריה של בית הספר של איתמר.”
“החדשות הכי טובות היום!” אמא צהלה. “איתמר תמיד יהיה תחת השגחה, ואפשר יהיה ללכת ישר הביתה אחר הצהריים. יהיה לך זמן לעזור לנו.”
לעזוב את בית הקפה, מקום שבו העריכו ושילמו לי, שהכול הלך בו טוב, ושם עבד החבר שלי? דמיינתי את החיים שליקפיטריה עגומה עם שניצלים שמנים ופסטה דביקה, עבודות בית בערב, וחיים שמוקדשים לאיתמר.
“כל עוד אחיך לא סיים את הלימודים, אל תחשבי אפילו על חבר!” אבי היכ
