כשהטרקטוריסטים סיימו לעבוד בשדה והתכוננו לחזור הביתה, חיכתה להם ביציאה הפתעה שהשאירה אותם פשוט עם פה פעור… היום כבר התקרב לערב. טרקטור אחרי טרקטור רחשו בדרכם החוצה מהשדה הרחב, שנדף ממנו כל היום ריח של קש ודיזל. הבחורים, עייפים אך מרוצים, דיברו במכשירי הקשר, זרקו בדיחה או שתיים, וכבר דמיינו עצמם יושבים על המרפסת — עם תה חזק או אולי משהו חזק יותר. השמש שקעה לקראת האופק, והאירה את השדות הצהובים באור רך וזהוב. האחרון היה הטרקטור של סבא יואב — לוחם ותיק מהכפר, פניו חרושי קמטים כמו אדמה חרֵבה לאחר בצורת. הוא החליט להעיף מבט אחרון — רק כדי לוודא שלא שכח שום דבר. ואז הוא ראה אותה. בשולי השדה, ליד סלע עתיק שמתחתיו פעם רעו הפרות, היה משהו קטן — ממש זעיר, רועד מקור ומעייפות. סבא יואב צמצם עיניים, התקרב בזהירות — והלב שלו התכווץ: עגל קטן, בודד, עיניים ענקיות ומפוחדות, מייבב חרישית. כנראה שאמא שלו נעלמה, והוא נשאר לבדו בשדה כאילו נשכח מהעולם. הטרקטוריסטים שכבר התקרבו ליציאה שמו לב גם הם. בהתחלה שתקו, מופתעים מהתגלית. ואז אחד מהם, צעיר מנומש, אמר בשקט: — חייבים לקחת אותו… אי אפשר להשאיר אותו פה. סבא יואב כבר ירד מהטרקטור והתקרב לעגל. הקטן ניתר אחורה, אבל כשחש את חום ידו של הזקן, התקרב לאט. הפרווה הייתה רטובה מטל, ורגליו רעדו כמו פעמונים קטנים. — טוב, חבר — אמר סבא יואב והתכופף — בוא נמצא לך בית חם. הטרקטוריסטים עזרו לו להעלות את העגל לעגלה. בדרך הביתה העגל נשכב בשקט, כאילו הבין מיד: עכשיו אף אחד כבר לא יטוש אותו. בכפר, כולם התקבצו לראות את האורח המפתיע. מישהו הביא בד עבה וחם, אחר הביא דלי חלב. סבא יואב אמר: — נקרא לו “שחרון”. שיברך אותנו כל בוקר עם הזריחה. וכך הגיע העגל ביציבות ובחום לחיקם של בני האדם, והטרקטוריסטים, שבעי עבודה, הרגישו לפתע שמחה משונה: לפעמים, נס קטן מופיע ממש כשלא מצפים לו. שחרון הפך לעגל חזק ושמח, וסבא יואב היה אומר: — לפעמים, הישועה מגיעה לבד, כשאתה הכי לא מצפה… והשדה נשאר לעד המקום שבו לב קטן מצא לראשונה בית.

Life Lessons

כשסיימנו את יום העבודה בשדות והטרקטוריסטים התכוננו לשוב הביתה, אף אחד מאיתנו לא דמיין איזו הפתעה תחכה לנו בדרך החוצה

כבר השמש נטתה לשקוע. בזה אחר זה, הטרקטורים גרגרו ויצאו מהמרחבים הירוקים שהיו ריחניים בקש ודיזל כל היום. כולנו, עייפים אך מסופקים, שוחחנו בקשר, צחקנו, וכל מה שחלמנו עליו היה לשבת עוד רגע במרפסת עם כוס תה נענע חזק, או אולי עם ערק דלית.

קרני השמש האחרונות יצקו אור זהב רך על שדות החיטה, כשהטרקטור האחרון שנסע היה של יעקב הסבא לוחם ותיק מהמושב, עם פנים חרוצות כמו אדמת הנגב בקיץ. יעקב החליט לעשות סיבוב אחרון, רק כדי לוודא שלא נשכח סכין או כלים.

ואז הוא הבחין בזה.

על שפת השדה, צמודה לאבן עתיקה, ישבה חיה קטנה ממש פצפונת, רועדת מקור ומתשישות. יעקב התקדם בזהירות, מצמצם עיניים, ולפתע ליבו החסון החסיר פעימה: זה היה עגל, בודד לגמרי, עם עיניים ענקיות ומפוחדות, מגהק חרישית. כנראה שאמו נעלמה, והשדה הרחב נותר הבית היחיד שלו.

הטרקטוריסטים שהיו כבר בכניסה ראו גם הם, וכמה רגעים השתתקו, מופתעים מהמציאה. שלמה, בחור צעיר מנעוריו עם זרועות משולבות ונמשים ישראליים, לחש:
חייבים לקחת אותו איתנו אי אפשר להשאיר אותו לבד.

יעקב כבר ירד מהטרקטור שלו והתקרב בזהירות אל העגל. הוא זינק אחורה קצת, אבל כשהרגיש את כף היד החמה והבטוחה של יעקב, עשה צעד קטן קדימה. הפרווה שלו הייתה רטובה מטל, והרגליים רעדו לו כמו עלי מרווה אחר הגשם.

יאללה, חבר חייך יעקב, מתכופף אליו בוא נמצא לך בית טוב.

כולנו עזרנו ליעקב להעלות את העגל לעגלת הטרקטור. כל הדרך למושב, שכב העגל בשקט, כאילו ידע שמעכשיו לא ישכחוהו. כשחזרנו, אנשים זרמו לראות את האורח החדש. מישהו מיהר להביא שמיכה נקייה, אחר פיילה מלאה חלב.

יעקב אמר:
נקרא לו “עלומה”. שתזכיר לנו כל בוקר מחדש את תחילת היום.

כך עלומה מצאה בית חמים וידיים דואגות, ואנחנו אחרי שעות עבודה, לבינו התמלא שמחה לא מוסברת: לעיתים, פלא קטן מגיח בדיוק כשלא ציפית לו. עלומה גדלה להיות עגל בריא ושמח, ויעקב תמיד היה חוזר ואומר:
לפעמים, ישועות מגיעות כשאתה לא מזהה אותן וממש קרוב.

והשדה, לעד, נותר המקום בו לב קטן מצא את ביתו ולי נשאר לקח: לעולם אל תסובב גב למי שזקוק לעזרתך, גם אם אתה עייף מהחיים והעבודה.

Rate article
Add a comment

11 − 11 =