כשחמותי הכריזה בקור רוח, “בבית הזה אני קובעת,” אני כבר הנחתי את המפתחות שלי בקערת קריסטל כבדה על השולחן.
הדבר המפחיד בנשים מסוגה, זה לא הרוע שבהן, אלא הבטחון המוחלט שמגיע להן הכול. חמותי הייתה בדיוק מהסוג הזה תמיד מתוקתקת, תמיד “נכונה”, תמיד עם חיוך כזה שאדם זר מיד מתבלבל: “איזו אשה נחמדה…” אבל אם אתה באמת מכיר אותה, אתה מבין שהחיוך הזה הוא כמו מנעול הוא לא נותן לך להיכנס אף פעם.
באותו ערב, היא נכנסה לביתנו עם עוגה שניחוחה לא היה מתוק אלא ריח הפגנתי. היא לא צלצלה בפעמון. אפילו לא התקשרה מראש. פשוט פתחה בעצמה עם המפתח שלה. כן. היה לה מפתח. זו הייתה הטעות הראשונה שבעלי הגדיר כ”דבר רגיל”. “זה טבעי שלאמא שלי יהיה מפתח.” “היא משפחה.”
רק שבעולם שלה, “משפחה” פירושו: “אני הבוס.” שנים החזקתי את עצמי, לא כי הייתי חלשה, אלא כי קיוויתי שבעלי יתבגר, יבין שלפעמים להציב גבול זה לא גחמה זה אוויר לנשימה. אבל גברים מסוגו… לפעמים לא מתבגרים לעולם. הם רק לומדים לברוח מעימותים, והאישה נאלצת לסיים אותם לבדה.
היא נכנסה, שלפה מעילה, בחנה את הסלון במבט של פקח עירוני. “הווילונות שלך כהים מדי,” אמרה בידיעה. “בולעים את כל האור.” את, את, את כאילו אני פה שוכרת זמנית.
נשארתי רגועה, חייכתי בנימוס. “אני אוהבת אותם,” עניתי. היא עצרה לרגע, אולי לא ציפתה שיהיה לי טעם משלי. “נדבר על זה אחרי זה,” פסקה והמשיכה הישר אל המטבח. אל הארונות שלי. התבלינים שלי. הכוסות שלי. כמו מפקחת בוחנת, האם הסדר אצלי מספק אותה.
בעלי עמד ליד הטלוויזיה, עושה את עצמו עסוק עם הטלפון. אותו אחד שמחוץ לבית משחק אותה גבר-על, ובפנים מצטמצם על הקיר כמו טפט. “יקירי, אמך כאן,” אמרתי בשקט. הוא חייך בחוסר נוחות. “כן, כן… היא סתם קפצה. רק לכמה דקות.”
“רק לכמה דקות.” הקול שלו נשמע כמו התנצלות, לא לפניי אלא בפני עצמו, שלא ירגיש אי נוחות. חמותי שלפה דף מקופל מהתיק. לא מסמך רשמי ולא חוזה עו”ד. דף פשוט די רשמי כדי להלחיץ.
היא מניחה את הדף על השולחן. “הנה,” אומרת בקשיחות. “אלו הכללים.” כללים. בבית שלי.
הבטתי בדף. סעיפים, ממוספרים יפה: “ניקיון כל שבת עד הצהריים.” “אין לקבל אורחים בלי אישור מראש.” “ארוחות מתוכננות לשבוע קדימה.” “הוצאות מדווחות.” לא הרמתי גבה. בעלי הביט בדף, ואמר את הדבר המפחיד מכול: הוא לא התקומם. לא אמר: “אמא, די.” רק מלמל: “אולי זה רעיון לא רע… שיהיה סדר.”
אהבה לא מתה מבגידה. היא מתה מהיעדר עמוד שדרה. הבטתי בו בסקרנות עדינה. “אתה ברצינות?” שאלתי. הוא ניסה לחייך. “אני פשוט… לא רוצה ריבים.” בדיוק. הוא לא רוצה ריבים, אז ימסור לאמא שלו את המפתח, אך לי לא את היד.
חמותי התיישבה על כסא כאילו היא נשיאת המדינה. “צריך שיהיה כבוד בבית הזה,” הכריזה. “וכבוד מתחיל ממשמעת.”
עברתי על הדף שוב, הנחתי אותו בעדינות חזרה לשולחן. בלי דרמה. “הכול מאוד מאורגן,” ציינתי. עיניה הבהיקו. היא הייתה בטוחה שניצחה. “ככה זה צריך להיות,” הנהנה. “זה הבית של הבן שלי. אני לא אסבול בלאגן.”
ואז אמרתי משפט שסדק לה את השליטה: “בית הוא לא רכוש של גבר. זה מקום שבו לאשה מגיע לנשום.” היא נמתחה. “את חושבת מאוד מודרני. פה זה לא טלוויזיה.” חייכתי. “נכון. פה זו החיים האמיתיים.”
היא התקרבה, לראשונה בקולה היה להב: “תקשיבי לי טוב. אני קיבלתי אותך. סבלתי אותך. אבל אם את רוצה להישאר פה זה יהיה לפי הכללים שלי.”
בעלי נשם עמוק, כאילו אני כאן הבעיה, לא היא. ואז חמותי שיחררה את המשפט ששינה הכול: “בבית הזה אני קובעת.”
שתיקה. בתוכי לא פרצה סערה. קם משהו הרבה יותר חזק החלטה. הבטתי בה ואמרתי רגועה: “בסדר.”
היא חייכה, נראתה מנצחת: “יופי, שמחה שהגענו להבנה.”
קמתי. ניגשתי לארון במסדרון איפה ששומרים את המפתחות. היו שני סטים. שלי. וה”מפתח הרזרבי” שלה. החזיקה אותו כמו גביע.
ואז עשיתי משהו שאף אחד לא ציפה. שלפתי מקופסת הזכוכית את קערת הקריסטל יפה, כבדה, מהממת. מתנה מהחתונה, שלא השתמשתי בה אף פעם. הצבתי אותה באמצע השולחן. כולם הביטו. הנחתי בתוכה את כל המפתחות. כולם.
בעלי מצמץ. “מה את עושה?” לחש. עניתי בשקט, בנוקשות: “כל עוד אפשרת לאמא שלך לשלוט לנו בבית, החלטתי לקחת את השליטה שלי בחזרה.”
חמותי קמה מיד. “מה את חושבת לעצמך?!”
הבטתי בקערה. “סמל,” אמרתי. “נגמר העידן.”
היא התקרבה, שלחה יד לקערה. הנחתי את ידי עליה. לא חזק. בשלווה מוחלטת. “לא.” זה לא היה צעקה. זה היה סופי.
בעלי קם. “יאללה אל תסבכי עניינים. תני לה את המפתח, נדבר אח”כ.” נדבר אח”כ. כאילו החירות שלי היא דיון לשעות הלילה המאוחרות.
הבטתי לו ישירות בעיניים: “אח”כ זו המילה שבה אתה בוגד בי כל פעם מחדש.”
חמותי סיננה: “אני אעיף אותך מהבית הזה!”
חייכתי בפעם הראשונה באמת. “אי אפשר להעיף אישה מהבית שהיא כבר עזבה מבפנים.”
ואז הגיעה השורה הסמלית: “הדלת לא ננעלת עם מפתח. היא ננעלת עם החלטה.”
הרמתי את הקערה. צעדתי עד דלת הכניסה. מולם, בשלווה, באלגנטיות, בלי לצרוח יצאתי. לא ברחתי. יצאתי עם גב זקוף, שניהם נשארו מאחור כמו ניצבים בסצנה שבה כבר אין להם תפקיד ראשי.
בחוץ היה קר. לא רעדתי. הטלפון צילצל. בעלי. לא עניתי. אחרי דקה הודעה: “בבקשה, תחזרי. היא לא התכוונה.”
חייכתי לעצמי והמשכתי ללכת. ברור שהיא “לא התכוונה”. הם אף פעם לא מתכוונים עד שהם מפסידים.
למחרת כבר החלפתי את הצילינדר. כן. החלפתי. לא כנקמה. כחוק חדש. שלחתי לשניהם הודעה: “מהיום, כניסה לבית הזה רק בהזמנה.”
חמותי לא ענתה. היא ידעה לשתוק רק כשהפסידה. בעלי הגיע בערב. עמד מול הדלת בלי מפתח.
ורק אז הבנתי: יש גברים שחושבים שהאשה תמיד תפתח. אבל יש גם נשים שכשהן סוף סוף בוחרות את עצמן זה לנצח.
המשפט האחרון היה חד וברור: היא נכנסה כשליטה. אני יצאתי כבעלת הבית לגורלי.
ומה איתך? אם מישהו היה נכנס לביתך עם דרישות ומפתח היית נשארת לסבול, או מניחה את המפתחות בקערה ובוחרת בחירות?
